הוא קיים עד היום, הקו הזה מתל אביב לכפר סבא. ראיתי אותו לאחרונה בביקורי לפני מספר חודשים ברמתיים (הוד השרון). הוא נסע במהירות עצומה, אוטובוס חדש וענקי, הוא ישר עורר אצלי זיכרונות של פעם.
קו 561, תל אביב-כפר סבא
6 תשובות
קטגוריה: אוטוביוגרפיה
בדרך לבית הספר, ובשלולית
בין בית הספר שלי לבית הוריי הפרידו כ-300 מטר. 300 מטר של שדות, ופרדס אחד. הייתי צועדת לשם בבוקר בכמה דקות, אם זה היה יום רגוע. כמה עשרות מטרים מהבית, היה שקע בדרך העפר, שכמובן לא הייתה סלולה. בחורף נוצרה שם שלולית ענק, לרוחב כל הרחוב. בזכותה, היו לכל ילדי השכונה מגפיים, רק הוריי לא הסכימו לקנות לי. עד שטבעתי בשלולית במתכוון מספר פעמים. הם השתכנעו, לא הייתה להם ברירה.
ועכשיו, לכיתה א'
בקיץ 1949, סיימתי את הגן. תעודת הסיום תלויה מעל לשולחן הכתיבה שלי, חשוב שתהיה שם תעודה. שמי, אגב, לא מופיע שם. כתוב רק: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, המרכז לחינוך, גן הילדים ברמתיים, תעודה". ולמטה, בצד שמאל, בול עם תמונת הרצל וביאליק.
עוד זיכרון מהגן שלי
זה לא זיכרון שמח, אני מצטערת. זה זיכרון של מסיבה, בגיל מאד מוקדם כנראה. אחרת, הייתי זוכרת יותר. עמדנו, ילדי הגן והגננת, בתוך הגן. ההורים ושאר המוזמנים עמדו בחלונות מסביב. הגן שלנו היה צריף קטן, לא היה מקום לכולם בפנים.היינו אמורים לדקלם לפי הסדר. כל אחד אמר משהו, ואז בא זה שאחריו. הגיע תורי, נאלמתי דום, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. אמא שלי, שעמדה בחלון, הביטה בי במבט תשעה באב. זה מה שאני זוכרת. שום דיבור, שום חיבוק אחרי.
ממלחמת השחרור עד כה
אני זוכרת את מלחמת השחרור. עברתי את כל מלחמות ישראל. אף פעם לא היה כיף, אבל שרדנו. ביום הראשון של מלחמת השחרור, אבא שלי בא לקחת אותי מהגן. הייתי בת 4 וקצת. "אל תלכי אל מאחורי הבית", הוא אמר לי "יורים שם". ובאמת, הקיר של "מאחורי הבית", הקיר המשקיף אל מגדיאל, המושבה ממזרח לרמתיים שנהייתה חלק מהוד השרון, היה מחורר כולו מכדורים. הוא נשאר ככה עד שמכרנו את הבית, ב-1970.
עוד דמויות מהרחוב שלי
מול ביתנו, שכן ביתו של ראש המועצה המקומית רמתיים. ראש מועצה במשך שנים, נדמה לי עשרות שנים. זה היה בית ישן ומוזנח. ראש המועצה היה רווק זקן. עם זאת, הייתה עובדת מועצה שהוא הביא מפעם לפעם להתייעצויות בביתו. היא הייתה נשואה כמובן.
דמויות מהרחוב שלי
הרחוב שלי היה דרך עפר, שנמשכה ללא הפרעה עד כפר סבא בצפון ועד אין-לי-מושג-איפה בדרום. זו כנראה הייתה דרך הים העתיקה, או אחת מדרכי הים, הן בטח זזו לפה ולשם לאורך הדורות. אפשר היה לראות את עתיקותו על פי עצי האלון שנצבו על התוואי. אבל הרחוב שלי בפועל היה מוגבל למאתיים המטרים שבין התל עם אבני הריחיים בצפונו, לבין התל הנמוך יותר עם האירוסים הקטנים הסגולים בדרומו. שם התנהלו חיי. שם גרו החברים שלי.
ג'ורג'ור השמן וכל השאר
ג'ורג'ור השמן/ בבטן יש לו בן/ איך קוראים לבן?/ ג'ורג'ור השמן. את השיר הנהדר הזה שרנו כמעט כל יום בגן הילדים. היינו עומדים על יד גדר הרשת, בצדו השני של הרחוב, תוקעים אצבעות בעיגולים ושרים. מעבר לרשת היה ביתן של שתי משפחות איטלקיות שהגיעו לארץ עם עליית הפשיסטים. זה היה בית איטלקי טיפוסי, שתי קומות ותריסי עץ ירוקים, פתוחים ביום. ג'ורג'ור, הלא הוא ג'ורג'יו, היה בנן של אחת המשפחות האלה.
נולדתי אל החברים שלי
ביום שנולדתי, כבר חיכו לי שני חברים. ניורם, הלא הוא יורם, ואחותו נורית. הם גרו שתי חצרות מאיתנו, בשטח אדמה ענקי שסבתם רכשה כשהגיעה לרמתיים. סבתם, שהפכה לבעלת משתלה גדולה, הייתה ידידה של אבא שלי בירושלים. אז, ניורם, שהיה מבוגר ממני ב-7 שנים, היה עומד ליד הלול שלי, תוקע אצבעות בין השלבים.
עידן השוק החופשי 