הוריי נתקלו בנאציזם בשלב מוקדם יחסית. הם אמנם לא נולדו בגרמניה, אבל שהו שם בין 1934 ל-1936. שהו ודי מיהרו לחזור לארץ, כי מיום ליום זה הפך לבלתי נסבל. ואז, בשלב כלשהו, הם הבינו שיש שואה. הבינו, וכל אחד מהם הגיב בדרך משלו.
אתם רוצים חיים מעניינים? בקשו מחמי, יוסף, שישאיל לכם קצת מקורות חייו. בשבוע שעבר, סיפרתי על קבלת תואר המייסטר שלו. קצת אחרי, הוא נשא לאישה את חמותי, ציפורה. אישי, ניסים, נולד ב-1939. אז, כידוע, פרצה מלחמת העולם השנייה. בולגריה, מראשיתה, הייתה ביחסי דיבור עם גרמניה הנאצית. בשלב כלשהו, גורשו היהודים מסופיה לערי השדה. חמי וחמותי עברו לרוסה, על שפת הדנובה, חמי גויס לעבודות שירות בצבא.
זה לא רק שהם כבר נפטרו. זה בעיקר שהמהות שלהם נמחקה. הערכים המוצקים שעליהם הם נשענו. הערכים המוצקים שעליהם החברה נשענה.
בילדות שלי לא היו מחשבים, לא היו טלפונים סלולריים. על כן לא שיחקנו בכל המשחקים שמשחקים בהם עכשיו. היו לנו שני משחקים שאני זוכרת: בנדורות ופורפרות. בנדורה בערבית, הלא היא עגבנייה. כך קראו לגולות זכוכית קטנות וצבעוניות, שאותן הרצנו על הקרקע, ובמצבים שונים (מי זוכר מה הם היו) זכינו או הפסדנו. הבנדורות הכי שוות היו ה'פרפריות', בנדורות שקופות עם פס זכוכית צבעוני בפנים.
כשהגענו לארץ, גרנו שנה ועוד קצת בסן מרטין. בסוף שנתנו הראשונה שם, בתנו דפנה הגיעה לגיל 3, גיל של גן לכל דיעה. רשמנו אותה למעון לא רחוק מהבית. הכל התרחש תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים, תקופה שבה ההתערבבות עם השטחים הביאה לכאן מגיפות אקזוטיות שלא היכרנו קודם. אני בעיקר זוכרת מגיפה חולירע שהשתוללה. ובשכונת העוני שלנו, היא כמובן כיכבה. חוץ ממנה, אני לא זוכרת דבר מהגן ההוא. ברחנו משם מהר, וכנראה מחקתי.
הדירה הראשונה שלנו בירושלים הייתה בשכונת סן מרטין. שכונה מאוחרת של הקטמונים, אחת משמונה תת-שכונות שהחלו להיבנות ב-1952, על מנת לקלוט עולים. היא גם נראתה בהתאם, דירה קטנה באיכות בנייה גרועה, דירת עוני. סן מרטין שוכנת במערב הקטמונים, מול פארק הצבאים.
בשנתנו השנייה בירושלים, הסקנו את המסקנות. עברנו מקריית משה הזעיר-בורגנית למרכז העיר. גרנו ברחוב רש"י, בשכונת מקור ברוך בירושלים. עולם שונה לגמרי מכפר סבא ורמתיים. היום זה אזור חרדי לגמרי, אז זה היה אזור מזרחי-ירושלמי. שם, במכולת, למדתי לראשונה שיש גבינת קצ'קבל. היום, עם בעלי הבולגרי-ספרדי, זו הגבינה האהובה בבית. אצלנו, ברמתיים, היינו קונים 'גבינה צהובה'. מי ידע להבחין בין גבינה א' לגבינה ב'.
כשהגענו לירושלים, לא היה לנו מושג מה זה חדר שכור. היינו שתי חברות מתיכון כפר סבא, רותי ואני, גדלנו בבתים מסודרים בשרון. על כן, החדר הראשון ששכרנו היה באזור שאז היה קצת דתי, היום הוא חרדי לגמרי, בכניסה לירושלים, על יד מוסד הרב קוק. בעלת הביית הייתה אישה פרסייה, גרושה, אמא לבן.בחדר השני גרו שתי חברות מרחובות. עבר זמן עד שהבנו שהרטיבות הנצחית בחדר השירותים היא שתן של הילד. לקח זמן עד שקלטנו שהילד הוא לגמרי מופרע. יום אחד, רותי יצאה למרפסת, הוא שהיה בחדר של אימו, נעל אותה שם בחוץ, שכב על המיטה הגדולה, טלטל ידיים ורגליים, והתפוצץ מצחוק.
בפוסט העצוב של השבוע שעבר, סיפרתי לכם איך נהפכתי לפקידתו של קצין האלחוט. פקידה, פקידה, אבל הוחלט שדווקא בתרגילים אנחנו האלחוטניות שהודחו נחזור לתפקידנו המקורי. השתתפתי במספר תרגילים כאלה, אחד אני זוכרת במיוחד. זה היה כששימשתי כאלחוטניתו של מפקד הגייס, דדו.
ככה אני כותבת בדרך כלל. חושבת על עניין כלשהו, ופותחת במשפט הראשון שקופץ לי. עכשיו כשאני חושבת על הגייס, מייד עולה אצלי: יאללה-יאללה פחות רוח, יאללה-יאללה פחות זבל". זו באמת הייתה תקופה קצרה, התקופה בה שירתי בדואר, או איך שקראו לזה, תחת פיקודה של שושנה התורכייה. וזה מה שהיא הייתה אומרת למחזריה – הנהגים והטבחים. יצאתי משם, אז בואו נדלג להתחלה.
עידן השוק החופשי 