פעם ראשונה שאלתי את השאלה הזו, כשעבדתי במשרד התעשייה והמסחר. הבוס שלי באותה תקופה היה גנב זכויות ידוע. הוא פשוט היה לוקח רעיונות שלך, שכתבת או הבעת בעל לפה, ומציג אותם כשלו. רוב הנגנבים כעסו אך שתקו כמוני. מדוע שתקתי? שאלה טובה, אין לי תשובה עליה. נפגעתי עמוקות ושתקתי. האיש, אגב, הצליח מאד והפך למנכ"ל של כמה מוסדות ידועים. לא שמרתי אתו על קשר.
1 לספטמבר 2024. יום נורא. כן, זה יום נורא. אין יום נורא מזה. ואני בורחת, זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אז היום אבהיר לכם, איך אני מסוגלת לכתוב על אנשים עכשיו. גם אם יש חשש שמישהו יקרא, שמישהו ייפגע.
אני מנסה לחשוב מה אני יודעת על סבא וסבתא שלי בגולה. למעשה, כמעט אפס, חוץ מהשמות שלהם. אולי קצת יותר על אמו של אבי שהייתה אהובה עליו במיוחד. סבתא זו גם ביקרה כאן, אולי חשבה אפילו להישאר, אבל היה לה קשה מדי. זה היה בזמן שאבי היה מורה בנשר, בשנים 1928-1929. היא הייתה אז בסוף שנות הששים שלה. אבי, הרווק באותה עת, גר בצריף על הכרמל והיה צמחוני. כך שהיא הייתה אמורה כל יום לרדת למרכז נשר, לקנות ירקות טריים, ולטפס לצריף מחדש.
לאמי היו שלוש חברות טובות בתיה, חיה ופניה. שלושתן מהימים שבהם היא הגיעה לארץ, וגרה בדירת חדר עם כולן. הדירה הייתה בחצרה של משפחת שיריזלי, משפחה ממוצא יווני בחיפה. אם המשפחה שמרה על כשרותן של דיירותיה. ליל גשם אחד, עף ברוח האוהל של מוט'קה דודי על הכרמל. הוא הגיע לדירת אחותו, והגברת שיריזלי יצאה אליו ואמרה שאצלה גבר לא יישן בדירת ארבע נשים. הוא כנראה הסתדר איכשהו.
כל מי שקורא כאן תקופה, בוודאי נתקל בשמו של ד"ר צייטלין, ידידם הטוב של הוריי. בעצם, היו אלה רבקה וד"ר זלמן צייטלין. וודאי מוזר לכם שאני קוראת לו ד"ר צייטלין. אבל, אמי הפולנייה אסרה עליי לקרוא לו זלמן. ד"ר צייטלין ככה הוא נקרא.
ארבע פעמים בשבוע, אמא שלי הייתה "הולכת לשיעורי ערב". היא הייתה הולכת ללמד עברית לעולים חדשים. פעמיים בשבוע היא לימדה קרוב למרכז רמתיים. קרוב זה אומר מרחק הליכה של עשרים דקות עד חצי שעה מהבית. פעם בשבוע היא לימדה בנוה נאמן, שכונה בחלקה הדרומי של רמתיים, לשם היא כבר נסעה באוטובוס מספר דקות. פעם נוספת היא לימדה בשיכון עלייה בכפר סבא, שכונה ששכנה מספר דקות מהגבול, ונסיעה רצינית.
פעמיים בשנה, נסענו אמי ואני לתל-אביב. זה היה לקראת החורף ולקראת הקיץ. היינו עולות על אוטובוס ברמתיים, נוסעות עד התחנה המרכזית בעיר, ומשם, לתופרת בקו 4. הגברת שלזינגר גרה בתחילת רחוב נחלת בנימין, בצד שמאל. לא זוכרת את הכתובת המדויקת. משהו כמו מספר 5 או מספר 7. אחותי אמרה לי פעם את הכתובת, רשמתי על פתק, והוא הלך לאיבוד. הגענו מבלי לתאם בטלפון, למי היה טלפון. הגברת שלזינגר תמיד הייתה שם.
"תתכבדו, מפרי הארץ". הייתה אמי אומרת כשהגישה את קערת הפירות, מגינתנו כמובן, לחברותיי שהגיעו מתל אביב. הן היו בנות של סוחרים פולנים מכובדים, שהכרתי בצבא, הערצתי את דירות שלושת החדרים שלהן בשלמה המלך בתל אביב. מה להן ולפרי הארץ. רציתי שהאדמה תפער את פיה, ותבלע את אמי עם פרי הארץ שלה.
כשאבי היה ילד קטן, אבא שלו אמר שאין עוד דבר כזה. אומרים לו שהוא בא עם אבא לבית הכנסת מחר, לילה שלם הוא לא ישן, ולא נותן לאף אחד אחר לישון. וכך זה נמשך כל החיים.
הגינה שלנו ברמתיים הייתה ידועה ביופיה. וכשאני מנסה להגדיר מה היה יפה בה, אני חושבת שזה האיזון בין סדר לאי-סדר. איך שנכנסת לחצר, קלטת את הסדר: הלכת בשביל ישר מהשער לכניסה לבית. משני צדדיו הייתה גינה, בצד ימין גינת פרחים, בצד שמאל גינת עצים, שיחים ופרחים. מול הכניסה לבית בצד ימין פרחה כל סוף קיץ קבוצת חבצלות החוף. בצד שמאל, צצה כל סוף קיץ – קבוצת חצבים.
עידן השוק החופשי 