אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי קשור לבריחה של נורית ושלי מהגן. זה היה ביום שבו באו להזריק לנו זריקות. ברחנו לבית הוריה שהיה בערך חמש דקות הליכה משם. הדרך לשם הייתה דרך עפר ישרה, שבה עברה מכונית אולי פעם ביום. הוריה קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו שני עציצים (הייתה להם משתלה) ושלחו אותנו חזרה. כמובן שקיבלנו זריקות. ואל תשאלו אותי מה היה שם הגננת שלנו אז, את זה אני ממש לא זוכרת. אל תשאלו אותי גם מתיי נורית נפטרה, זה היה בערך לפני שנתיים. אז כן, נורית, זכרה לברכה.
כמעט כל אחר צהריים אנחנו יוצאים לטייל ברגל בשכונה. יש לנו סיבוב רגיל, בערך עשרים דקות. יש חצי סיבוב, כשממהרים או כשיורד גשם. ויש סיבוב גדול: עולים בעלייה התלולה על יד הבית, מגיעים לטיילת, וחוזרים. וכל פעם מתעוררת אצלי אותה שאלה: מדוע אהבתי כל כך את בית הכרם, מדוע אני לא מסוגלת לאהוב את השכונה הזו.
סיפור אחד מהילדות, משום מה, חרות חזק בזיכרוני. זה סיפור מגיל ארבע-חמש. אבי עומד לצאת מהבית. אני קושרת ממחטה נקייה למתלה האחורי של חגורת מכנסיו. הוא הולך ככה לעבודה, אנשים מן הסתם מגיבים. כשהוא חוזר הבייתה הוא אומר לי נו-נו-נו וצוחק. אמי הפולנייה כמובן מלבישה על עצמה פרצוף כועס. אני כמובן אוהבת יותר אנשים שיודעים לצחוק.
בגיל שמונים הפסקתי לכתוב כלכלה, כי הרגשתי שאני כבר לא מחוברת, אז עדיף שלא אדבר. ומה אומר, הלוואי ואחרים היו עושים ככה. אני קוראת פרשנויות בעיתונות, והן לעתים קרובות כל כך ריקות. לאנשים אין מושג, הם לא חיים את הדברים.
הפעם הראשונה שבה הבנתי שהייתה לנו אופנה משלנו, הייתה בביקור במוזיאון ישראל לפני מספר שנים. עמדתי עם חברה ממוצא ירושלמי-חרדי לפני בובה לבושה בבגדים שלנו מפעם. מה זה? היא אמרה מזועזעת. כן, אמרתי לה, ככה התלבשנו כששיחקנו בחול ברמתיים. מכנסיים קצרים כחולים, גומי ברגליים-גומי למעלה, וחולצה זרוקה כלשהי. הבנים לבשו מכנסי התעמלות גבריים, גומי למעלה, פתוח למטה.
סיפור ראשון מתקופת הצבא. הייתי צריכה נעליים שחורות צבאיות בסיסיות. עברתי באלנבי, תל אביב, ובחלון הראווה של חנות שהייתה אז ידועה, ראיתי נעלי זמש חצאיות יפהפיות. הן היו ישראליות, כמובן, אז עוד לא ייבאו נעליים. קניתי אותן, והגעתי אתן למסדר הבוקר בצבא. הרס"ר, כמובן, לא התאהב, ופקד עליי להחליף אותן מיד.
את החנות הראשונה הייתי פוגשת, ישר כשיצאתי מהסימטה שלנו לרחוב הראשי. זו הייתה חנות ירקות עלובה, קצת גזר, קצת כרוב, כמה תפוחי עץ מיובאים. על כן הפרנסה ממנה גם היא הייתה עלובה. שתבינו, אתם לא יודעים איזה נס קרה כאן עם החקלאות. ועכשיו, בטיפשות המקובלת במשרד האוצר משתדלים כל כך לחסל אותו.
בית הוריי, ברמתיים, היה הבית האחרון בשורת בתים קצרה. זו הייתה השורה הכי מזרחית, לפני שדה שהפריד בין רמתיים למגדיאל. בית הוריי שכן בצפונה, בגבול האימפריה של גולדברג.
האמת היא שלא התפלאתי שטראמפ נבחר. ראשית, הוא גבר, ברור שזה יתרון מובהק. שנית, חייתי בארה"ב, אני יודעת כמה הם מפגרים.
בכל פעם שאני יורדת מגן הפעמון לסינמטק, יש רגע שבו אני מציצה ימינה לכנסייה הסקוטית שלפני מרכז מורשת בגין. אני לא יודעת אם בית הקפה שם פועל. הוא צופה מלמעלה לנוף נפלא של העיר העתיקה. לפני שנים, ישבנו שם עם אחותי וחברתה שהגיעו מתל אביב לביקור בירושלים. אז, אגב, בית הקפה לא פעל, והם שהבינו שטעינו, בכל זאת הגישו לנו קפה.
עידן השוק החופשי 