הנכד שלי אמר לי שהוא אוכל קפיר. אתם לא יודעים מה זה קפיר. זה יוגורט שמקורו בקווקז. אני זוכרת אותו מילדותי. עכשיו, עם כל הרוסים כאן, הוא חזר.
שנה טובה באידיש
9 תשובות
קטגוריה: אוטוביוגרפיה
קרש למעלה, קרש למטה – פמיניזם אמריקאי
בסוף שנות ה-60, חיינו שנתיים וקצת בבוסטון ארה"ב. זה היה הפוסט-דוקטורט של אישי. הייתי אז בדיוק לאחר סיום הב.א.. לאחר תקופה, מצאתי עבודה בתור סטטיסטיקאית במחלקת עיניים של בית חולים גדול. כך למדתי קצת להכיר את האמריקאים.
היינו המון בנות ( (girlsבמחלקה. וכצפוי, גם קשקשנו לפעמים כמו נשים. זה היה ראשית עידן הפמיניזם בארה"ב. אני נזכרת עכשיו בסיפור שימחיש מה זה אמריקאים. בחורה צנועה אחת רצתה להוכיח לכולם כמה היא פמיניסטית. על כן היא סיפרה שבן זוגה לא מוריד את הקרש בשירותים, אחרי שהוא משתין בלילה. לא מוריד את הקרש? אתה מייל שוביניסט, על כן אני לא מכבסת את הבגדים שלך השבוע. כך זה נמשך תקופה ארוכה, וכנהוג אצל האמריקאים אף אחת לא צחקה. כולן הקשיבו ברצינות ובחגיגיות.
ישבתי בחדר פינתי, בסוף מסדרון די ארוך. מולי עבדה עובדת מעבדה פיליפינית. מפעם לפעם ביקרתי אותה. היא הייתה מספרת כמה הבוס שלה אהב אותה. אהה, חשבתי לעצמי, בשביל זה את כאן. חוץ ממני, אף אחד לא החליף איתה מילה.
בקצה המסדרון הקצר, מעבר לפינה, עבדה עובדת מעבדה נוספת. היא הייתה אישה שלי נראתה אז מבוגרת, אולי בסביבות ה-40. היא הייתה רוסייה לבנה. הם ברחו למערב בעקבות המהפכה. גם איתה איש לא החליף מילה. עכשיו אני מבינה שגם היא לא הייתה מעוניינת להחליף מילה עם אף אחד. אני, בתמימותי הישראלית, הייתי מבקרת אותה לפעמים. כמובן שאין לי מושג על שום פרט ברקע שלה.
עוד בחורה שאני זוכרת הייתה ארמנית. היא נכנסה להריון מחוץ לנישואין. אני זוכרת ששאלתי את ה"בנות" מה יהיה? מה היא תעשה אחרי הלידה. אין בעיה, הן אמרו לי. היא גרה בחדר בדירת שותפים בעיר. שותפיה לדירה יעזרו לה לגדל את התינוק .איש כמובן לא חשב שהיא יכולה לנסוע להוריה, או שהוריה יכולים לבוא אליה. זו הייתה המנטליות האמריקאית. אני, כמובן, לא הסתדרתי איתה.
משהו נוסף שמאד בלט לעיני אז, הייתה החלוקה ברורה בין הרופאים, שכולם היו גברים, חוץ מאחת, לביו ה"בנות". כל עובדות העזר היו בנות. לא היו כלל חברויות בין העובדות השונות, שלא כמו בישראל. רובן הגדול היו רווקות או גרושות. באותה תקופה, לא היה מקובל שנשים נשואות ואימהות לילדים יעבדו. הן חיו בפרוורים, רחוק מכל דבר.
התקופה הזו בארה"ב לא זכורה לי כתקופה טובה. ממש שמחתי לחזור לארץ. לידיעת כל אלה שכל כך מתלהבים לעזוב את ישראל ולהתיישב בחו"ל עכשיו.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
שעשועי קיץ. קייטנות
כשהייתי ילדה, לא היו קייטנות. לפחות לא במקום שבו אני גדלתי, רמתיים, שהיום נקראת בשם המפואר הוד השרון. ההורים היו עסוקים, לא היה להם זמן לשטויות כמו לנסוע איתנו לים. אז עזרי, חברי הטוב ואני נסענו לים לבד. שמרנו אחד על השני. למזלנו, המשאית שלקחה את כולנו יצאה מבית שבין שני הבתים שלנו. היינו מטפסים עליה בהתחלה, ועושים את כל הסיבוב הגדול ביישוב לאיסוף כל הדודות, חבילותיהן וצאצאיהן.
מה שאני זוכרת, ומה שלא
אחד מזיכרונות הילדות המתוקים שלי קשור לבריחה של נורית ושלי מהגן. זה היה ביום שבו באו להזריק לנו זריקות. ברחנו לבית הוריה שהיה בערך חמש דקות הליכה משם. הדרך לשם הייתה דרך עפר ישרה, שבה עברה מכונית אולי פעם ביום. הוריה קיבלו אותנו יפה, נתנו לנו שני עציצים (הייתה להם משתלה) ושלחו אותנו חזרה. כמובן שקיבלנו זריקות. ואל תשאלו אותי מה היה שם הגננת שלנו אז, את זה אני ממש לא זוכרת. אל תשאלו אותי גם מתיי נורית נפטרה, זה היה בערך לפני שנתיים. אז כן, נורית, זכרה לברכה.
אוהבת/לא אוהבת את השכונה
כמעט כל אחר צהריים אנחנו יוצאים לטייל ברגל בשכונה. יש לנו סיבוב רגיל, בערך עשרים דקות. יש חצי סיבוב, כשממהרים או כשיורד גשם. ויש סיבוב גדול: עולים בעלייה התלולה על יד הבית, מגיעים לטיילת, וחוזרים. וכל פעם מתעוררת אצלי אותה שאלה: מדוע אהבתי כל כך את בית הכרם, מדוע אני לא מסוגלת לאהוב את השכונה הזו.
ילדה טובה
סיפור אחד מהילדות, משום מה, חרות חזק בזיכרוני. זה סיפור מגיל ארבע-חמש. אבי עומד לצאת מהבית. אני קושרת ממחטה נקייה למתלה האחורי של חגורת מכנסיו. הוא הולך ככה לעבודה, אנשים מן הסתם מגיבים. כשהוא חוזר הבייתה הוא אומר לי נו-נו-נו וצוחק. אמי הפולנייה כמובן מלבישה על עצמה פרצוף כועס. אני כמובן אוהבת יותר אנשים שיודעים לצחוק.
תגידו, מה היה באמת
בגיל שמונים הפסקתי לכתוב כלכלה, כי הרגשתי שאני כבר לא מחוברת, אז עדיף שלא אדבר. ומה אומר, הלוואי ואחרים היו עושים ככה. אני קוראת פרשנויות בעיתונות, והן לעתים קרובות כל כך ריקות. לאנשים אין מושג, הם לא חיים את הדברים.
היסטוריה של אופנה ישראלית ושלי
הפעם הראשונה שבה הבנתי שהייתה לנו אופנה משלנו, הייתה בביקור במוזיאון ישראל לפני מספר שנים. עמדתי עם חברה ממוצא ירושלמי-חרדי לפני בובה לבושה בבגדים שלנו מפעם. מה זה? היא אמרה מזועזעת. כן, אמרתי לה, ככה התלבשנו כששיחקנו בחול ברמתיים. מכנסיים קצרים כחולים, גומי ברגליים-גומי למעלה, וחולצה זרוקה כלשהי. הבנים לבשו מכנסי התעמלות גבריים, גומי למעלה, פתוח למטה.
נעליים ישראליות. זוכרים?
סיפור ראשון מתקופת הצבא. הייתי צריכה נעליים שחורות צבאיות בסיסיות. עברתי באלנבי, תל אביב, ובחלון הראווה של חנות שהייתה אז ידועה, ראיתי נעלי זמש חצאיות יפהפיות. הן היו ישראליות, כמובן, אז עוד לא ייבאו נעליים. קניתי אותן, והגעתי אתן למסדר הבוקר בצבא. הרס"ר, כמובן, לא התאהב, ופקד עליי להחליף אותן מיד.
רק סופר, 60 שנה ויותר
את החנות הראשונה הייתי פוגשת, ישר כשיצאתי מהסימטה שלנו לרחוב הראשי. זו הייתה חנות ירקות עלובה, קצת גזר, קצת כרוב, כמה תפוחי עץ מיובאים. על כן הפרנסה ממנה גם היא הייתה עלובה. שתבינו, אתם לא יודעים איזה נס קרה כאן עם החקלאות. ועכשיו, בטיפשות המקובלת במשרד האוצר משתדלים כל כך לחסל אותו.
עידן השוק החופשי 