האמת היא שאני ובן זוגי לא מתים על מלון אלמה בזיכרון. אבל הבנות שלנו כן. כך יצא, שביום ראשון שעבר, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מצאנו את עצמנו, שלושה זוגות, עומדים בקבלה עם עוד מיליוני אנשים. טוב, מיליונים זו הגזמה, אבל היו שם באמת המונים, עם המוני ילדים. בדיעבד, התברר שהם באו רק ליום אחד, יום עיון של משרד החינוך, עם משפחות.

טוב, התחלה לא מבטיחה במיוחד, אבל זה השתפר עם הזמן. ישבנו על המרפסת מול הים. נוף נפלא, ורוח קרירה נושבת. מזכירה לכם, זו התחלה של שבוע החמסין, בירושלים לא הרגשנו שיש אוויר. ודווקא כאן, בזיכרון, 5 מעלות פחות. 5 מעלות זה המון תמיד, במיוחד ביום חם. ורוח נעימה כל הזמן. קלטנו את ההבדל במיוחד ביום השני.

יצאנו למדרחוב זיכרון לטייל. היה מלא. אנשים מכל הארץ. התיישבנו בבית קפה לשתות יין. כן, יין בחמסין הנורא. היה מלא גם בבית הקפה. הפיצה הייתה לא רעה, וזה לפני ארוחת הערב המפוצצת במלון. האוכל באלמה לא רע. ושוב, אני לא מתה עליו. מה שהפליא אותי, וזו פעם שנייה שלנו שם, הוא ההיעדר המוחלט של תפוחי אדמה כתוספת. רק אורז. מה, הם בולגרים?

אבל הם מגישים עוגות טובות לקינוח. זה בהחלט כיף. זה מזכיר לי ששם חגגו את יום הולדתי ה-80. הפתעה, הבנות שלי ארגנו. הגענו כל המשפחה, עם כל הנכדים. אנשי אלמה היו נחמדים ודאגו לנו לחדר לטקס. כולם בירכו אותי, זה היה משמח ומרגש. לאחר מכן, הם ארגנו לנו שולחן אוכל ענק נפרד. גם זה היה יפה מצדם.

אז מדוע אני ובן זוגי לא מתים על אלמה? נשים בראש את פינת הישיבה שלהם בחדר. ספה מיוחדת, כביכול, שאין שום דרך לשבת עליה בנוחות. תגידו, בשביל מה זה טוב, ומה אם בן אדם רוצה לשבת ולקרוא. אין לו איפה, חוץ מאשר על המרפסת, ולא נגזים, בכל זאת חם ואור מסנוור.

אה, ושכחתי את האמנות. בזה המלון מייחד את עצמו. אמנות מודרנית ישראלית בכל המסדרונות. אמנים שמשום-מה לא מדברים אליי. הסתכלתי בתמונות, ולא הבנתי מהן הן אומרות ומדוע הן נחשבות. אני יודעת שאני מפגינה בורות, ובוודאי תמימות. אסור לומר את הדברים האלה בקול רם. אבל, אלוהים, קשקוש בעיניי הוא קשקוש. לא אומר לי כלום.

ואז, הגיע יום שלישי. קמנו, ארזנו, נכנסנו לרכב. אמרנו יפה שלום. כן, היה נורא חם. אפילו לא נסענו לחוף טנטורה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****