בשבוע שעבר, נשלחתי על ידי בתי לקנות שורה של מוצרי טקסטיל לבית. כלי מיטה לבן שמשרת בצבא, וזוג שמיכות פיקה להורים. פניתי לחנות כיתן שבקניוננו. מבט ראשון הבהיר לי שהחנות קטנה בתקופה האחרונה. השטח שלה צומצם לעומת זה שהיה פעם. מבט שני הראה לי שלא סתם היא קטנה, מבחר מוצריה הפך להיות דל וחדגוני.

מבחינת הנכד שבצבא, אין בעיה. זה מה שהוא רצה, כלי מיטה כמה שיותר משעממים וקשוחים. מבחינת חתני ובתי, זה כבר סיפור אחר. הם השלימו בלית ברירה עם זוג שמיכות הפיקה הירוקות-בהירות כ-אילו. למעשה, יותר אפורות. פתחתי את ארון כלי המיטה אצלנו בבית. שמיכות הפיקה הן ירוקות בהירות באמת, כתומות, ומשובצות סקוטיות במגוון צבעים. זה מה שייצרו בכיתן פעם, וזה מה שאין עכשיו. והמחיר? נכון שהמחיר היום הוא אפסי לעומת מה שהייתי משלמת בימים ההם. זה מורכב יותר ועולה יותר לייצר במגוון צבעים.

נזכרתי שלפני מספר שבועות הלכנו לקנות תחתוני דלתא לאישי. עשרות שנים אנחנו קונים לו תחתונים לבנים בגזרה די גבוהה. הפעם, לא היו תחתונים לבנים. המוכרת הערבייה נכנסה למחסן, לא אמרה מילה, ובבית גילינו שיש לנו תחתוני ביקיני שחורים. גם עכשיו, לא אמרנו מילה. זה מצחיק? זה עצוב? למי יש כוח.

נזכרתי בתהליך החשיפה ליבוא בישראל. חשיפת הטקסטיל התחילה ב-1990. אנחנו, במשרד התעשייה והמסחר, כמובן התנגדנו. כיתן ודלתא היו פאר הענף. ביקרתי בדלתא כרמיאל מספר פעמים. זה היה מפעל מפואר, לא פחות מזה. נקי, מרווח, מתוכנן ומאורגן למופת. האוכל, בחדר האוכל, היה מעולה. תצחקו, אבל הדברים האלה חשובים לי. החשיפה החלה, ותוך מספר שנים כל הייצור בישראל חוסל. את כלי המיטה מביאים עכשיו מהודו. הודו הידועה בשלל צבעיה, לא כשהיא מייצרת לזרים בזול.

היום, המכס על טקסטיל בישראל מגיע ל-6%. זו כמובן בדיחה לעומת הפרשי המחירים בין ישראל לבין מדינות מתפתחות, ולעומת שיעורי המכס הגבוהים בהרבה במדינות מפותחות. ובמילים אחרות, ענף הטקסטיל בישראל פתוח לגמרי ליבוא. אני זוכרת את הוויכוחים שהתנהלו לקראת החשיפה. אנחנו, במשרד התעשייה והמסחר, התנגדנו בעיקר מתוך דאגה לקבוצות האוכלוסייה החלשות המועסקות בענף.

ואכן, כפי שצפינו, העובדות ביישובים הערביים והדרוזיים נשארו מובטלות מאז. רובן לא יוצאות מהיישוב החוצה. ביישובי הפיתוח אצלנו, עובדים חלשים חסרי השכלה הפכו להיות שומרים בקניונים. תנאי העבודה שלהם גרועים בהרבה משהיו בתעשייה. מבנה התעשייה, מפעלים גדולים יחסית, עודד התארגנות בהסכמים קיבוציים שמגנים.

וכמובן, איכות המוצרים. אני תמיד מתלוננת על אי היכולת להשיג סוודר טוב בישראל. או זוג נעליים נורמלי. מסתבר שזה הרבה יותר רחב, גם כלי מיטה, ואפילו לבנים. האם לא היה צריך להתנהל דיון ציבורי רחב בעניין? לדעתי, סוודר טוב או סדין יפה, ואפילו תחתונים סבירים הם תרבות. נדמה לי שלא מספיק מבינים אצלנו את זה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****