הפעם הראשונה שבה הבנתי שהייתה לנו אופנה משלנו, הייתה בביקור במוזיאון ישראל לפני מספר שנים. עמדתי עם חברה ממוצא ירושלמי-חרדי לפני בובה לבושה בבגדים שלנו מפעם. מה זה? היא אמרה מזועזעת. כן, אמרתי לה, ככה התלבשנו כששיחקנו בחול ברמתיים. מכנסיים קצרים כחולים, גומי ברגליים-גומי למעלה, וחולצה זרוקה כלשהי. הבנים לבשו מכנסי התעמלות גבריים, גומי למעלה, פתוח למטה.

זאת הייתה האופנה שלנו, היא כבר לא קיימת עכשיו. ככה הלכנו גם לבית הספר העממי, למיטב זכרוני, עד גיל הרבה יותר מאוחר. בחגים לבשנו חצאיות קפלים כחולות כהות, היה קשה לקצר את הקפלים אם היה צריך. לא זוכרת מתיי התחלנו להתלבש פחות או יותר כבני אדם. אבל, מתישהו, נגיד בגיל עשר, התחלנו ללכת לתנועה, ואז לבשנו מכנסי אתא ארוכות כחולות כהות וחולצת תנועה.

ככה זה נמשך שנים רבות. בתיכון כבר לבשנו מכנסיים קצרים נורמליים יותר, וחצאית לפעמים. אלה היו מכנסיים קצרים פתוחים למטה, סוף סוף בלי גומי. מתישהו בתיכון עזבתי את התנועה, והתחלתי לצאת בתל אביב. ארגנתי לעצמי הופעה מביכה במיוחד. האופנה אז הייתה חצאית הדוקה במותניים ומתנפחת כלפי מטה. היו לובשים כמה חצאיות תחתוניות בשביל האפקט. אני, כמובן, הגזמתי.

התחלתי להתלבש כבן אדם נורמלי, כשיצאתי עם החבר שלי מהצבא. היינו בחברה תל אביבית, ושם התלבשו כבני אדם שפויים. אפילו תפרו לי חליפה, לא תאמינו, מחליפה ישנה כלשהי שעברה במשפחה, אני לא זוכרת של מי היא הייתה. למרבה הפלא, זה יצא די מוצלח, החברות התל אביביות שלי אהבו.

ואז הגעתי לאוניברסיטה בירושלים. אני זוכרת שהבגד הראשון שלבשתי היה מכנסי סטרץ' שקניתי באיווניר. זו הייתה חנות יוקרה בדיזנגוף  פינת גורדון. עם זה לבשתי חולצת סריג יפה. זה נשמע נורא, מכנסיים הדוקים, אבל הייתי רזה מאד וזה התאים לי. תפרו לי גם שתי שמלות יפות לקייץ. שתיהן היו בגזרה צרה, צמודה לגוף, אחת פרחונית ואחת כחולה כהה.

התחתנתי ונסענו לבוסטון בארה"ב. האופנה שם הייתה נוראה. אני זוכרת לטובה זוג מכנסיים אחד שקניתי בחנות כלבו יקרה, ומעיל אחד לא רע. בסך הכל, היה קשה מאד למצוא בגדים. בוסטון היא ירושלים של ארה"ב.

חזרנו לארץ, לירושלים. אז ירושלים הייתה עיר תוססת של אקדמיה ובוהמה לא קטנה. קניתי בגדים בחנות של וינאית זקנה, על ידי כיכר ציון, ובחנויות ג'ינס של פרסים, משום מה. האמת? היינו כל כך עניים, שבקושי קניתי משהו. אז, בראשית שנות ה-70, התחילה אופנת המיני. קיצרתי וקיצרתי את כל החצאיות והשמלות.

מתישהו בשנות ה-80 ירושלים התחילה להידרדר. ומאז, בהדרגה, היא הופכת להיות הכי חרדית והכי ענייה שאפשר. נותרה עוד חנות אחת שבה אני קונה, סניף של אופנאית מתל אביב. עד לאחרונה, גם הייתי נוסעת פעמיים בשנה לתל אביב. אבל קורונה, מלחמה ונהייתי זקנה, מסתדרת עם מה שיש.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****