בכל פעם שאני שומעת את שיר העמק, אני נזכרת ביום שהיה אחד היפים בחיי. זה היה ביקור שלנו אצל משפחת עדין במושב בלפוריה.

אבל לפני כן, כמה משפטי הקדמה על הקשר בין הוריי לעמק. הוריי גרו בגבעת המורה בין 1936 ל-1942. זה היה אחרי שהם חזרו מגרמניה. אבי קיבל את משרת ניהול בית הספר, שהיה משותף לתלמידי המושבים בלפוריה ומרחביה. הוריי היו מאד אהובים בעמק. אבל החיים בגבעת המורה לא היו קלים. זו לא הייתה עפולה עלית של היום. זה היה בית חולים קטן ובסיס צבאי של ההגנה.

בשביל כל לחם וחלב, אמי הייתה צריכה לנסוע לעפולה. לפני ואחרי, גם ללכת בשדות אל האוטובוס. זה היה בזמן מאורעות 1936 עד 1939. בגבעת המורה היה כפר ערבי. בקיצור, טיול ברגל בשדות לא היה כיף. על כן, ב-1942, הם עברו לרמתיים, למרתף שבו אני נולדתי.

ולפני שממשיכים, עוד מילה אחת. אבי למד ערבית מבן השייך של אותו כפר. בתמורה, הוא לימד אותו עברית. הם היו קובעים שעה מסוימת, ובן השייך שלא היה לו שעון, היה מגיע שעות קודם לכן, ומתיישב על המדרגות לחכות.

כדי להמחיש מה היה אז בעמק, הנה סיפור. לילה אחד הוריי התעוררו בגלל לחישות במרפסת. אבי זחל מתחת למיטה והוציא את הרובה. ואז, בערבית, הוא שאל מי זה. ענו לו בעברית, אנחנו הפלוגה של וינגייט. הוריי שמחו כמובן, והכינו לכולם תה.

מתישהו, כשהייתי בערך בת עשר, הוזמנו למשפחת עדין בבלפוריה. היה אירוח נפלא. שרה עדין טרחה מכל הלב. יום ששי, אחרי ארוחת הערב, הגיעו עשרות אנשים לומר שלום להוריי. כולם ישבו שעות ודיברו. למיטב זכרוני, באותה תקופה עוד לא היו כלים חד-פעמיים. וזה אומר, שבנות משפחת עדין ואולי גם אמי שלי, שטפו כלים בסיטונות.

למחרת בבוקר, שוב הגיעו עשרות אנשים. עלינו לגבעת המורה דרך השדות של בלפוריה. אני זוכרת שדות חיטה ירוקים משני צדדיי, וסייפני בר וורודים בין שתילי התבואה. התאהבתי בסייפנים באותו רגע. מאז, כשאני רואה סייפני בר, אני נזכרת בביקור ההוא בבלפוריה. נזכרת, ומתמלאת שמחה כמו אז.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****