בדרך הקשה, כמובן. גדלתי בבית סוציאליסטי לגמרי. לא דיברו על זה, כי זה היה מובן מאליו. ואז, באתי ללמוד כלכלה. למדנו כמובן את המודל האמריקאי, הקפיטליסטי באפיו. אם כי, באותן שנים, שנות הששים של המאה שעברה, הוא לא היה קיצוני. במשך שנים רבות, חשבתי באותם מושגים בלי לערער.

בשלב כלשהו, הגעתי למשרד התעשייה והמסחר. זה היה כאילו במקרה, אבל כנראה שלא. אצלנו, בתכנון, כלכלת ספיר המשיכה לשלוט גם אחרי 1977. לא הבנתי מדוע אנחנו יושבים בחדרים הכי ישנים והכי נידחים. חשבתי שהבוס שלי הוא פראייר. חלפו שנים עד שקלטתי את הסיבה האמיתית.

כשאני מנסה לשחזר אחורנית, נדמה לי שהפעם הראשונה שבה הבנתי שאני שונה, הייתה בדיון של מנהלי אגפי המשרד על החשיפה ליבוא בישראל. ניהל אותו אדם שחיבבתי, ורק עכשיו אני תופשת שהיו לו ארבעה ילדים לפרנס. אני הבעתי את דעתי, ואמרתי כי מדיניות המשרד מזה שנים היא סחר חופשי, אבל במגבלה מסוימת. יש ללמוד מהי המדינה שאליה אנו מתייחסים, ומה המדיניות האמיתית שלה. נסעתי לחופשה, והחמצתי ישיבה אחת. לאחר מכן, להפתעתי, לא הוזמנתי לישיבות הבאות. התחלתי להבין שאני שונה, שאני אומרת דברים שאסור להגיד.

למרות זאת, לא שיניתי את דעתי. התכנון הכלכלי הפך להיות אאוט לגמרי. האין באותה תקופה היה מדיניות תעשייתית. ההבדל ביניהם הוא בכך שבמדיניות התעשייתית אמנם מדברים על אמצעים לקידום התעשייה, אבל לא מגדירים יעדים לפני כן. זה ברור, לא? אני לא חושבת ככה.

אני נזכרת עכשיו באירוע מצחיק שעברתי. זה היה בזמן שמנכ"ל המשרד היה בן של קבלן מהרצליה פיתוח שאריק שרון הביא. ישבנו בישיבה במשרד האוצר, בראשות סגן השר, יוסי ביילין. מתישהו בדיון, המנכ"ל הציע שאני אציג את המודל שאתו אני עובדת. הצגתי, ויוסי ביילין, המפ"איניק כביכול, עיווה את פניו. כשכבר הייתי בגלובס, הוזמנתי פעם לצוות שהוא ריכז. העוזר שלו הזמין אותי ללא ידיעתו. ביילין היה חמוץ, איך הביאו לו סוציאליסטית עתיקה.

בסמוך לכך, החלטתי שאני עוזבת את המשרד. ניהלתי משא ומתן עם עורך על המשמר, להתמנות לעורכת הכלכלית של העיתון. זה היה קצת לפני סגירת העיתון, וזה טורפד על ידי קיבוצניק מהשומר הצעיר שאני לא זוכרת את שמו. האיש עשה דוקטורט בכלכלה באותה תקופה. הוא הבין עם מי יש לו עסק, והוא דחה אותי. נעלבתי קשות.

בסוף 1991, עברתי לגלובס, וכתבתי מה שאני מרגישה. למזלי, באותה תקופה, מנכ"ל העיתון היה חיים בראון, שאביו היה מזכיר אחדות העבודה. הוא אהב את מה שאני כותבת. כך חלפו להן שש שנים טובות, בהן הייתי כבר סוציאליסטית לגמרי. אירוע אחד חידד לי את זה. עורך צעיר הגיב על מאמר שכתבתי: זה סוציאליסטי. אז מה, אמרתי.

התקופה הטובה נגמרה עם פטירתו של בראון בראשית 1998. מי שהפך למנכ"ל העיתון היה איש העסקים, אליעזר פישמן. הוא כמובן לא אהב אותי ואת מה שאני כותבת. החזקתי מעמד עד סוף 2003, עד גיל ששים. אני כותבת עכשיו בשלווה, אבל זה היה פרק זמן נורא.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****