1 לספטמבר 2024. יום נורא. כן, זה יום נורא. אין יום נורא מזה. ואני בורחת, זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אז היום אבהיר לכם, איך אני מסוגלת לכתוב על אנשים עכשיו. גם אם יש חשש שמישהו יקרא, שמישהו ייפגע.
אבל, זכרו, אני בת שמונים ואחת. נולדתי כשהוריי היו בני ארבעים פלוס. הדור ההוא שאני כותבת עליו, לא כאן כבר הרבה שנים. גם דור הילדים שלהם, המבוגרים ממני ברובם המכריע, ברובם הם לא בעולם הזה. והנכדים? אני מקווה שהם יכולים לצחוק כמוני.
ובפרט, שזה מעניין פתאום, הדור ההוא. ובצדק. בשבועות האחרונים קיבלתי שתי פניות בנוגע לבת-נשר. האחת, של דוקטורנטית הכותבת על טבעונות, בת-נשר הייתה טבעונית. השנייה, של מי שעוסקת בהיסטוריה של בת-גלים בחיפה. מסתבר שבת-נשר הגיעה לשם, אחרי התקופה שלה בנשר. ואני על בת-נשר, הגננת המוזרה, יודעת רק מעט. כל מה שידעתי, נכתב כאן בפוסט מ-7.4.2014 "ביקוריה של בת נשר".
והמעט הזה פתאום נהיה חשוב עכשיו. העלייה השנייה פתאום נהיית חשובה עכשיו. ממי שעוסקת בהיסטוריה של בת-גלים למדתי שבעצם קראו לה ברכה בת-נשר. מעניין, אצלנו בבית, ונדמה לי שגם בבתים אחרים, היא הייתה סתם בת-נשר.
דמות נוספת, שהופכת להיות חשובה יותר ככל שהזמן חולף, היא דמותו של ד"ר צייטלין. רופא המשפחה של נשר הוא איש שכולם אוהבים לאהוב. הוא היה רופא מסור, וכמובן גם רופא טוב מאד, ובעיקר רופא בעל הומור. הוא, וזוגתו רבקה, היו חברי נפש של הוריי. ועוד לא אמרתי שצייטלין היה רוויזיוניסט אדוק. אבי, כמובן, היה מפא"יניק קנאי. רוב תושבי נשר היו גם כן מפא"יניקים אדוקים. למרות זאת, את צייטלין כולם אהבו, וסלחו לו על הרוויזיוניזם.
אבי וצייטלין המשיכו להיות חברים עד גיל מאוחר מאד. הם נפרדו כשהליכוד עלה לשלטון. את זה, אבי לא היה מסוגל לשאת. תאמרו אתם, אם אתם מבינים מדוע.
וגם אישה אחת קופצת לראשי היום, עם תחילת שנת הלימודים. רוחמה ישראלי, המורה מכיתות א' ו-ב'. היא הייתה נמוכה ולא יפה. היא לא הייתה מטופחת. אבל היא הייתה ישראלי מארץ ישראל. כשאני חושבת על ארץ ישראל, היא משום מה עולה לנגד עיניי. אני רואה אותה שרה ומנפנפת בידיה "לה-לה, לה-לה-לה-לה-לה, ט"ו בשבט, ט"ו בשבט". זה היה מצחיק, זה היה מביך אפילו אז. אפילו בבית הספר שבו למדתי, בית ספר שהצמיד לנו ביום הראשון ללימודים, בסיכת ביטחון על החולצה, את הסיסמה "עבוד ולמד".
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
בסופו של דבר, גם אחרי מלחמות ופיגועים ומגיפות – החיים ממשיכים. אני לא חושבת שזה דבר רע בהכרח.
אהבתיאהבתי
adiad,
לא, זה לא רע. זה בכל זאת קצת מביך.
אהבתיLiked by 1 person