אתם רוצים חיים מעניינים? בקשו מחמי, יוסף, שישאיל לכם קצת מקורות חייו. בשבוע שעבר, סיפרתי על קבלת תואר המייסטר שלו. קצת אחרי, הוא נשא לאישה את חמותי, ציפורה. אישי, ניסים, נולד ב-1939. אז, כידוע, פרצה מלחמת העולם השנייה. בולגריה, מראשיתה, הייתה ביחסי דיבור עם גרמניה הנאצית. בשלב כלשהו, גורשו היהודים מסופיה לערי השדה. חמי וחמותי עברו לרוסה, על שפת הדנובה, חמי גויס לעבודות שירות בצבא.

הבולגרים לא שלחו את היהודים למחנות ריכוז. רק הגברים, מ-1942, נשלחו מפעם לפעם לעבודות שירות בצבא. כל זה, נגמר ב-1944 כאשר הרוסים נכנסו למדינה. בולגריה הפכה לקומוניסטית. חמי וחמותי חזרו לסופיה עם שני ילדיהם, אז הייתה ליוסף תקופת עדנה. זאת, משום עברו הקומוניסטי, ומשום שהחביא את אחד ממנהיגי התנועה בסטודיו שלו בתקופה המלוכנית. על כן, בסוף 1944, כשכמעט כל 50 אלף יהודי בולגריה עלו לארץ, חמותי הציונית התלהבה, חמי, לעומתה, היה נשאר בבולגריה ברצון.

אבל הם עלו לארץ, הגיעו למחנה צבאי בריטי נטוש בפרדס חנה. חמותי ידעה מיד שהיא חייבת לגור בעיר הבירה. על כן, יום לאחר שהם הגיעו, חמי נסע לירושלים להשיג עבודה. האם הוא לקח אתו את תעודת המייסטר שלו? הוא לא סיפר. הוא, בכל אופן, מצא עבודה מיד בסטודיו במרכז ירושלים. משפחתו, די מהר זזה בעקבותיו לבית ערבי בעין כרם. עין כרם, אל תתלהבו, הייתה באותם ימים כפר ערבי נטוש. זוג הבולגרים יושב בשכנות לעוד שני זוגות בולגרים. הם קיבלו בית של איכר ערבי, בית אבן ללא טיח. על מלחמתה של חמותי בנחשים שקפצו מבין האבנים בקירות, אספר לכם פעם אחרת. עכשיו אנחנו עוסקים בקריירה של חמי, המייסטר בצילום.

הוא החזיק מעמד כשכיר במשך מספר חודשים, ואז מיהר לפתוח את הסטודיו שלו בחדר מדרגות במרכז ירושלים. כן, באותה תקופה, כל חדרי המדרגות בעיר התמלאו בעסקים של עולים חדשים. זה השטח שהם הצליחו להשיג. חדר המדרגות היה קטן, צפוף ופונקציונלי. לא היה שם מקום לקישוטים. חמי לא תלה שם את תעודת המייסטר שלו. אולי לא היה לו מצב רוח, אולי הוא בכלל לא חשב על זה.

הוא נלחם על פרנסת המשפחה מיום ליום. הוא צילם פרצופים של תושבים לתעודות במושבים מסביב לירושלים. לרגעים, הוא היה שוכח את עצמו, ומשחק עם צילומים שהועברו אליו לפיתוח. לא, הוא לא עשה כסף מזה. אני גם בטוחה שהוא לא סיפר להם שהוא מייסטר. הוא הסתפק בהערכה של כמה מלקוחותיו הקבועים. הוא התיידד עם החייט ועם אחיו הסנדלר שניהם פרסים, שעבדו בחנות ממולו. הוא היה הולך איתם לשתות קפה. אני בטוחה, שלרגעים הוא היה כועס על חמותי, שהביאה אותו לארץ. אבל היה לו בן אחד פרופסור, ועוד בן שהיה מנהל בתעשייה בירושלים. היו לו חמישה נכדים בריאים ויפים. הוא השלים עם מה שיש. מעניין אם הוא ידע איפה מונחת תעודת המייסטר שלו.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****