כשהגענו לארץ, גרנו שנה ועוד קצת בסן מרטין. בסוף שנתנו הראשונה שם, בתנו דפנה הגיעה לגיל 3, גיל של גן לכל דיעה. רשמנו אותה למעון לא רחוק מהבית. הכל התרחש תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים, תקופה שבה ההתערבבות עם השטחים הביאה לכאן מגיפות אקזוטיות שלא היכרנו קודם. אני בעיקר זוכרת מגיפה חולירע שהשתוללה. ובשכונת העוני שלנו, היא כמובן כיכבה. חוץ ממנה, אני לא זוכרת דבר מהגן ההוא. ברחנו משם מהר, וכנראה מחקתי.  

הגענו לבית הכרם, לא היכרנו שם אף אחד. דפנה כבר הייתה בת ארבע, והיה גן נפלא ממש על יד הבית. אלא שהוא היה מלא, מפוצץ ממש. על כן, רשמנו אותה למעון של ארגון אימהות עובדות, מרחק הליכה של כעשר דקות מאיפה שגרנו. הכל היה מושלם, עד שבוקר אחד עצרנו ליד הגן, הורדנו את הילדה ונסענו. חלפו מספר דקות, והיא גילתה שהגן סגור. לא זוכרת כבר מה זה היה, ערב חג או משהו. דפנה הייתה כבר אז ילדה עם יזמה. היא צעדה ברגל הבייתה, וכמובן בכתה כל הדרך. בבית, כנראה שאחת השכנות ארחה אותה עד שחזרנו.

ואז, גן חובה. הוא היה ממש שני מטר, או נכון יותר, מגרש שלישי מהבית. הגננת המסורה, מרים, הייתה טיפוס מחנך וקפדן. אני זוכרת שהיא הייתה אומרת "לשבת ישר, על עצמות המושב". לדפנה זה התאים, הן  התאהבו אחת בשנייה. במשך שנים מסיום הגן, היא הייתה נכנסת לשם עם כל תעודה חדשה. נחת לגננת ולחניכתה. לנועה, בתנו השנייה והפרועה יותר, זה פחות התאים. היא התלוננה קשות על שלולית השתן בשירותים בגן. היא לבשה אוברולים מג'ינס, וחלקו העליון של האוברול היה טובע בשלולית, כשהיא נכנסה לשירותים.

עם נועה, בכלל, היה קשה יותר. היא התחילה במעון של ויצו שאז גילינו, שהיה קרוב מאד לבית. זה היה מעון ענקי, והיא די הלכה לאיבוד שם. בשנים הראשונות של בית הספר, מתישהו, עזבה אותנו מטפלת שהייתה באה לקבל את הבנות בצהריים. רשמנו את נועה לצהרון במעון ההוא. היא התמידה שם חמישה ימים, או משהו כזה. היא לא אהבה את המשטר: עכשיו אוכלים, עכשיו נחים, עכשיו מכינים שיעורים. בקיצור, היא סירבה ללכת לשם, ובלית ברירה, נתנו לה מפתח של הבית.

נועה העשירה את חיינו גם בבית הספר העממי. בית הספר המרכזי של בית הכרם היה רחוק מהבית, ומעבר לכבישים. על כן, סדרו לנו כיתות א'-ב' על יד הבית. זה היה בגבעת בית הכרם, איזור של בנייני שיכון על ידינו. הסביבה השיכונית עודדה את היצירתיות של הילדים. וכך, יום אחד, הם כמעט הטביעו מישהי שהם לא סבלו בפתח ניקוז בסביבה. לא זוכרת איך הם פיתו אותה להיכנס לבור. היא בכל אופן ניצלה הודות לתיק הגב שלא אפשר לה ליפול פנימה. זה מה שהחינוך העילאי של בית הכרם הניב. רק אל תגידו שהוא לא היה חינוך טוב.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****