הוריי מעולם לא ישבו בבית קפה או במסעדה. הם גם לא שיחקו קלפים. הם היו סוציאליסטים. כך יצא, שגם אני הגעתי לצבא מבלי לשבת אף פעם במסעדה. בבית קפה, אולי ישבתי מספר פעמים.
אני לא זוכרת מתיי אכלתי חומוס בפעם הראשונה. נדמה לי שזה היה כשהייתי בגייס (מפקדת גייסות השריון). שירת איתנו בחור תימני, שלאבא שלו הייתה מלטשת יהלומים בדרום, נדמה לי שבאופקים. פנחס ספיר חשב ככה לגוון את התעסוקה לעולים החדשים. על כן (מה לא ברור?) לבחור היה רכב, והוא לקח אותנו לאכול חומוס באפרידר, שהיה אז החלק החדש של אשקלון. לא זוכרת אם החומוס היה טעים, נדמה לי שהמסעדן היה בכלל רומני. אני נזכרת פתאום, שהייתי במסעדה מזרחית בתל אביב, פעם אחת לפני כן.
ואז, הלימודים בירושלים. שנה ראשונה, כימיה, וזה אומר הפסקת צהריים קצרה וארוחה במנזה. כן, דג פילה, פירה, ושעועית מבושלת. לא פלא, שבשנים לאחר מכן, כבר סרקתי את מסעדות ירושלים ביסודיות. היו מספר מסעדות סטודנטים ידועות ברחוב יפו. אוכל ירושלמי לא רע. ובשנה השנייה שלי באוניברסיטה, התחלתי לצאת עם מי שהיום האיש שלי, שהיה עשיר. הייתה לו משכורת של עוזר מחקר. מכאן, מובן מאליו שאכלנו כל יום בענת, שהייתה מסעדת יוקרה במרכז העיר. שם, לראשונה, היכרתי במיה. זו הייתה אטרקציה לאשכנזייה שכמוני.
בשלב הבא, נסענו לבוסטון בארה"ב לפוסט דוקטורט של האיש. בוסטון היא עיר מוזנחת למדיי. לא הייתה בה אופנה, גם לא אוכל טוב, חוץ מ'סי פוד' – אוכל ים אמריקאי. אמרו לנו ללכת למסעדת סי פוד יוקרתית על הצ'רלס ריוור, נהר צ'רלס שבין בוסטון לקיימברידג'. זה היה מקום מרשים, שבו כבר בכניסה נתקלת בבריכת מים ענקית, שבתוכה שחו השרצים. יכולת לבחור בסרטן על פי טעמך. האיש שלי בחר כמובן לובסטר, סרטן גדול. אני אכלתי שרימפס, סרטנים קטנים. פעם ראשונה ואחרונה, חומוס טעים לי יותר.
חברה בעבודה הזמינה אותי לאוכל סיני בצ'יינה טאון של בוסטון. לא זוכרת מה אכלתי שם, אבל זוכרת היטב שחזרנו למשרד ושלפתי את הסנדוויץ' שלי. זה כמובן לא היה נחמד. ערב אחד הלכנו גם לסטקייה בהיי מרקט של בוסטון. שוק השחת – שוק הירקות והפירות. המקום היה ידוע בסטייקים הענקיים והלא עשויים שלו. הזמנת סטייק 'וול דן', אמרו לך שזה על אחריותך. אני שונאת אוכל עם דם. כמובן שלא נהניתי.
חזרנו לארץ, היינו עניים במשך כמה שנים. שתי משכורות של אקדמאים מתחילים, אינפלציה גבוהה, חוב על דירה, בקושי הסתדרנו. מפעם לפעם, היינו קופצים למרכז העיר ירושלים, אכלנו במרבד הקסמים. זו הייתה מסעדה תימנית כשרה, עם אוכל לא רע. הבנות שלנו צוחקות על זה עד עכשיו.
היום אנחנו מבקרים בעיקר מסעדות באזור מגורינו. זה אזור של אנשים די מבוססים, על כן יש כאן כמה מסעדות טובות. לפעמים, אנחנו נוסעים לעיר, תמיד לדולפין ים, מסעדת אוכל ים בעיקר. זו עדיין מסעדה בסטייל של פעם: מפות לבנות, כלים נאים, שירות אדיב. דולפין ים, בעיניי, היא מסעדה למופת. תמיד אני יוצאת ממנה שמחה.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
אני זוכרת שכשאנחנו עברנו לניו יורק באמצע שנות השמונים היינו מבקרים המון במסעדות סיניות בצ׳יינה טאון וממש התמכרנו אליהן (כולל יוף חמות מתוק ברוטב בצבע אדום רדיואקטיבי), עד ששאר בני המשפחה החליטו שנמאס להם בערך בתקופה שבה חזרנו לארץ. כיום כבר אין יותר מסעדות כאלו, ורבים מבני דורי מתגעגעים לטעמים הזולים האלו.
אהבתיאהבתי
adiad,
אני ממש לא אוהבת אוכל סיני. לא יודעת למה.
אהבתיאהבתי
בשנים ההן – מניח שזה תחילת השבעים – כמעט לא היה מושג כזה בארץ 'מסעדת יוקרה', ואפילו אם כן, התפריטים היו במחיר נסבל. זה היה בילוי עממי ולא 'יוקרתי';
אהבתי מסעדות פועלים – זוכר חומוסים במקומות שונים בירוש'; דווקא הרשת שהיתה באמצע השמונים, 'מלך החומוס', היתה מצויינת. מתישהו בתשעים האיכות נחלשה; לא מכיר משהו יוצא מן כלל היום – יש נסיון לגוון, אבל הוא לא משכנע (ברשת 'החומוס של הפיתה' עושים פול נוזלי. יופי להם).
שמעתי סיפורים על מקום באור יהודה או יהוד, עם בשרים זולים במיוחד… היה להיט בשמונים ובתשעים. היום חסרות מסעדות פשוטות (אלה שיש לא תמיד שוות), ומצער שאין יותר.
אהבתיאהבתי
ywelis,
כן, היום כולם שפים. לא תמיד זה משכנע.
אהבתיאהבתי
אגב 'בוסטון עיר מוזנחת' – אולי אז. היום יוקרתית למדי (משכנן של MIT, הרווארד וברנדיס). העיר הגדולה הראשונה שם.
אהבתיאהבתי
קראתי את המשפט שלבן זוגך היתה משכורת גבוהה של עוזר מחקר וחייכתי. בתור סטודנטית, המשכורת של עוזר מחקר שקיבלתי היתה נמוכה להפליא. היום זו עבודה שלוקחים רק מתוך רצון טהור להחשף למחקר.
יש לי בעיה ברוב המסעדות – אני מאוד אוהבת ירקות וטעמים טבעיים, ולרוב ירקות מגיעים כמשהו בצד והאוכל בטעם חזק מדי בשבילי. כשאני בארץ, אני מזמינה סלט לא מתובל במחיר מופקע, אבל לפחות הוא משביע. מצאתי כמה מסעדות איטלקיות בפריז ובדרום מזרח רומא שהצליחו לשים לי מספיק ירקות על הפיצה וגם לא ״להכין״ אותם לפני ההכנסה לתנור אבל בכללי, הבנתי שאת האוכל שהכי טעים לי, אוכלים בבית או אצל חברים.
אהבתיאהבתי
ywelis,
לא הייתי בבוסטון מאז. אבל אני מנחשת שמשהו באופן הבסיסי שלה לא השתנה. כן, הרווארד מאייטי וברנדס (כולן מחוץ לעיר דרך אגב). אבל שום חנות בגדים נורמלית. שום בית קפה נורמלי, ככה סתם ברחוב.
אהבתיאהבתי
Cateded Ur
'משכורת גבוהה' היה באירוניה. למרות שזה היה קצת טוב יותר מהיום. בקיצור, שרפנו כסף.
לגבי אוכל, גם אני אוהבת יותר אוכל משפחתי או ביתי. חמותי, הבולגרייה, הייתה בשלנית על, והבנות שלי בדרך לשם.
אהבתיאהבתי
חסר לי הפוסט השבוע. מחכה ליום שני הקרוב
אהבתיאהבתי
Cateded Ur
אולי לא ראית, אחותי נפטרה, אז לא כתבתי השבוע. יהיה פוסט בשבוע הבא.
אהבתיאהבתי
באמת לא ראיתי. משתתפת בצערך 😦
אהבתיאהבתי
Cateded Ur
תודה
אהבתיאהבתי
פינגבק: אתם זוכרים את הזמן שבו בקושי אכלנו במסעדות? – התיירת המקרית
התיירת המקרית,
תודה, התיירת המקרית.
אהבתיאהבתי