את רוב משחקינו שיחקנו בחוץ, ברחוב. הבתים היו קטנים, לא רצו שנשחק בפנים, כמעט ולא היו סבים וסבתות. כך יצא, שאחד המשחקים האהובים עלינו היה טיול בדרכים לצד הפרדסים. כשאני חושבת על זה היום, אני לא מבינה איך נתנו לנו – קבוצה של שלושה עד חמישה ילדים בגילאי שש עד עשר – להסתובב 'בין הפרדסים'. באותה תקופה נרצח ביריות במושב ירקונה, זוג שיצא אל בין הפרדסים, ונתקל במחבלים. אבל עובדה, ההורים היו עסוקים וטרודים, והעלימו עין.

הדרך הראשונה שאני זוכרת בין הפרדסים, הייתה הדרך מהרחוב שלנו למגדיאל. זו הייתה דרך עפר, כמובן, כמעט בלי בתים לצדה. אהבנו ללכת שם כשהתחיל החורף. די בהתחלה הגענו לפרדס, שתעלה לצדו. בתעלה, כל חורף, צמחו כמה 'זומזומים'. אלה היו פרחים סגולים, די גדולים, דומים לחצב. מעניין שלא נגענו בהם, למרות שלא אמרו לנו. ניסיתי להבין עכשיו מה הם היו בדיוק, נדמה לי שזה סוג של זמזומית.

שטח הפרדסים ההוא, בין רמתיים למגדיאל במזרח ולגני עם בדרום היה ענקי. בחורף, צצו שם וואדיות קטנים שאהבנו לקפוץ מעליהם.  עכשיו הפרדסים האלה ברובם כבר לא קיימים. הם לא כדאיים, כך אומרים.

דרך נוספת, שהלכנו בה לעתים קרובות, היא הדרך צפונה לכפר מל"ל, שנמשכה בעצם עד כפר סבא. לצד הדרך צמחו כמה עצי אלון. אספנו באהבה את הבלוטים שנשרו עד לקרקע. מסורת מקומית טענה כי זוהי דרך הים העתיקה. אולי בזכות כמה עצי האלון ששרדו לצדה. בימיו הטובים, השרון כולו היה יער אלונים אחד גדול. רוב עציו נשרפו במלחמת העולם הראשונה, בקרבות בין האנגלים לתורכים. אגב, בחצר הבית שלנו מצאנו המון תרמילי כדורים מאותה מלחמה.

אהבתי ללכת גם בדרך לשכונת הפועלים א'. זוהי שכונה במערבה של רמתיים, שבה גרה חברתי ציפי. הדרך הארוכה עברה בין בתים ושדות. כשהגעתי לציפי, הלכנו לפעמים עוד מערבה, עד ל'יער'. זו הייתה חורשת אקליפטוסים צפופה, שבה בחורף פרחו כלניות אדומות. מאחורי היער, כך התלחשו, היה משהו סודי שלא מדברים עליו. בדיעבד, מתברר שזה היה מפעל תע"ש ברמת השרון.

עוד רחוב אחד במערב הוא רחוב שיצא מבית המועצה, שנמצא באותו מקום עד היום. גם זו היא דרך ארוכה מערבה, עד רמת השרון. ובתחילתה, כמה בתים יפים שכבר לא קיימים, ושדרת ברושים שעדיין שם, ואני משום מה זוכרת עד עכשיו. הרחוב נקרא בזמנו האוטהאקר, על שם הנדבן שרכש את קרקעות רמתיים למשפחות המתיישבים הראשונות. שמו הוסב לבן גוריון משום מה. האוטהאקר הועבר למקום אחר.

נשאר עוד כיון אחד – דרומה. רחוב יהושע בן גמלא שבו גרתי נמשך ונמשך, אין לי מושג עד לאיפה. זה היה אזור הימנים הבורגנים עם מגרשי הענק, ולולי התרנגולות המפוצצים. לא הלכנו לשם. מה לנו ולעשירים האלה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****