זה לא זיכרון שמח, אני מצטערת. זה זיכרון של מסיבה, בגיל מאד מוקדם כנראה. אחרת, הייתי זוכרת יותר. עמדנו, ילדי הגן והגננת, בתוך הגן. ההורים ושאר המוזמנים עמדו בחלונות מסביב. הגן שלנו היה צריף קטן, לא היה מקום לכולם בפנים.היינו אמורים לדקלם לפי הסדר. כל אחד אמר משהו, ואז בא זה שאחריו. הגיע תורי, נאלמתי דום, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה. אמא שלי, שעמדה בחלון, הביטה בי במבט תשעה באב. זה מה שאני זוכרת. שום דיבור, שום חיבוק אחרי.
בעממי ובבית הספר התיכון דווקא דיברתי, לא הייתה בעיה. התחלתי להרגיש בעיה בצבא. הייתי בקורס אלחוט, היינו כיתה קטנה בסך הכל. היה לי קושי עצום להתבטא. זה המשיך באוניברסיטה. בכימיה, שלמדתי שנה אחת, ובכלכלה לאחר מכן. זה היה שילוב של הרקע שלי, ושל המייל שוביניזם שמסביב, שהיה מחריד בכלכלה באותם ימים. בשנה א' היינו עשר בנות בכיתה של כ-300 גברים. בנות לא דיברו אצלנו בכיתה. מזכירת החוג נתנה לנו תמיד לחכות, עד שהיא הואילה בטובה להסתכל עלינו. אני ממש איבדתי את יכולת הדיבור באווירה הזאת.
זה לא השתפר במקום העבודה שלי. עבדתי במשרד התעשייה והמסחר במשך חמש עשרה שנה. כל פגישה עם מישהו שלא הכרתי הייתה טראומטית. לאחר שמוניתי להנהלה, לא הזמינו אותי לשתף בהתרשמויותיי בישיבות. באותה תקופה, התחלתי להתראיין ברדיו, ולהרצות בפורומים שונים. כל הרצאה הייתה סיוט, למרות שתמיד דיברתי איכשהו. לא יודעת כמה הרגישו את זה, לא אמרו לי. גם כאן, זה היה צירוף של טראומת ילדותי עם המייל שוביניזם שמסביב. היינו רק כלכלניות מעטות במשרד, וכל גבר הכי אידיוט כמובן נחשב יותר מאיתנו.
הבעיה נפתרה רק כשהגעתי למבשרת ציון. שנה לאחר מכן פרשתי לפנסיה מגלובס, וקצת מאוחר יותר התחלתי להרצות במכללה. לא יודעת מה בדיוק עבד עליי. זה שהרציתי כל שבוע, או היוגה שעשיתי כאן, שהייתה טובה ואפקטיבית באופן יוצא מהכלל. בשלב מסוים, התחלתי גם טיפול בשיטת אלכסנדר. זו שיטה לשחרור הגב והצוואר, שנולדה מבעיית דיבור של מייסדה. המורה הייתה טובה, הפכנו לחברות, אולי זה עזר לי. היום, אין לי שום בעיה להתבטא. לעומת זאת, יש לי בעיה לעמוד במשך שעות על הרגליים ולהרצות.
היום, גם אין לי שום בעיה לספר את זה. בן זוגי כועס עליי, אבל אני מרגישה שאני חייבת לשתף את הדברים, ולהתרוקן. חייבת לדבר, דווקא עכשיו לקראת הסוף. לא יודעת כמה שנים עוד נשארו לי. אני רוצה לחייך ברגעים האחרונים של חיי.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
לא "בנות" אלא "נשים".
אהבתיאהבתי
משתמש אנונימי,
בנות ונשים.
אהבתיאהבתי
תודה שאת משתפת. מדהים איך המציאות הישראלית השתנתה. אתמול הייתי בסדנה המיועדת לחוקרים צעירים שרק התקבלו לאוניברסיטה ישראלית. היינו רוב מוחלט של בנות. לעומת זאת, איפה שאני עושה את הפוסט דוקטורט, לא בישראל, יש רוב מוחלט של גברים. ולא סתם גברים, גברים לבנים. אני מקווה שזה ישתנה, ואנחנו מנסים לקדם שינוי.
אהבתיאהבתי
Cateded Ur
טוב, גם המקצוע שלך נראה לי די 'גברי' במהותו, כמו המקצוע שלי. אבל אצלי זה השתנה.
אהבתיאהבתי
שמת לב שגם את וגם המגיבה השניה משתמשות ב"בנות" אל מול "גברים"? למה בעצם? בעיני (אני גבר), בהקשר בו כתבת, "בנות" זה מקטין והמונח הנכון צריך (חייב!) להיות "נשים".
https://www.daphna-peyser.co.il/בנות-מה-הבעיה-בעצם/
אהבתיאהבתי
עדיין רוב הגברים בארץ 'לבנים'… לכן הם רוב.
אבל המחשבה שצבע העור משנה או משפיע על מוסריות, היא במהותה גזענית.
אהבתיאהבתי
מי אמר את זה?
אהבתיאהבתי
משתמש אנונימי,
קראתי עכשיו. אני מודה שיש בזה משהו.
אהבתיאהבתי
עולה בדעתי שאילמות סלקטיבית היא תופעה שאני קוראת עליה הרבה אצל נשים כותבות שכתיבתן קרובה לליבי.
אבל אני כל כך שמחה שמצאת את קולך, תמר, על אף הקשיים הראשוניים. גם הכתוב, גם המדובר. זהו שיתוף מבורך – ואמירה מבורכת.
אהבתיאהבתי
shunra,
תודה על מה שכתבת. שימח אותי.
אהבתיאהבתי
בנות זה צעירות לנצח… גם לי זכור שהבנות המעטות בחוג לכלכלה לא פתחו את הפה על אף שהיה להם מה להגיד. נראה שהיום המצב השתנה הן כבר לא מעטות והן כן פותחות את הפה. ..
אהבתיאהבתי