אני זוכרת את מלחמת השחרור. עברתי את כל מלחמות ישראל. אף פעם לא היה כיף, אבל שרדנו. ביום הראשון של מלחמת השחרור, אבא שלי בא לקחת אותי מהגן. הייתי בת 4 וקצת. "אל תלכי אל מאחורי הבית", הוא אמר לי "יורים שם". ובאמת, הקיר של "מאחורי הבית", הקיר המשקיף אל מגדיאל, המושבה ממזרח לרמתיים שנהייתה חלק מהוד השרון,  היה מחורר כולו מכדורים. הוא נשאר ככה עד שמכרנו את הבית, ב-1970.

חשבנו אז, שיורים עלינו מביר-עדס, כפר של ערבים עניים ממזרח למגדיאל, פועלי הפרדסים שבין מגדיאל לכפר סבא. הפרדסים היו שייכים לעשירי קלקיליה. אבל בשנים האחרונות, אחד מוותיקי מלחמת השחרור סיפר לי, שהצבא העיראקי ירה מהפרדסים של מגדיאל, אז מי יודע מי ירה עלינו בדיוק.

אני זוכרת שסיפרתי לכל המשפחה שעבר כדור שני סנטימטר מהמוח של הג'ינג'י. כולם התפוצצו מצחוק. ולא לדאוג, הג'ינג'י נהרג מספר שנים מאוחר יותר בקיבוץ דן.

אני זוכרת גם את שיירות הערבים שברחו מהכפרים על ידנו. הם עברו, רכובים על גמלים, ברחוב שלנו. אנחנו, הילדים, חיכינו להם. לפעמים ברחנו והתחבאנו מתחת למיטות כשהם עברו. היה אחד עם רגליים עקומות כלפי פנים. שנים אחר כך עוד חיקינו את הליכתו המוזרה. אני זוכרת גם את הנשים בהריון עם תינוקות על הכתפיים. כמה מהן נכנסו לחצר בית הוריי וחיפשו ברז מים. אני זוכרת את אמא שלי מסתובבת איתן מספר סיבובים מסביב לבית. "יאללה רוח, אימשי", היא אמרה להן. זה בערבית קלוקלת, יאללה לך, לך מפה. כמה מהן בכל זאת הצליחו לשתות מברז אחד.

למוחי קופץ גם בחור צעיר, ניצול שואה ממשפחתו של אבי, שהגיע אז לארץ. הוא היה קטן ורזה, ועל כן שרד מתחת לערימה של גוויות כשירו עליהם. הוא התגייס, וקיבל נבוט בתור נשק. הוא רצה להצטרף לאחותי, שהייתה אז יפהפייה, והיא כמובן התחמקה. אחותי איבדה חלק ניכר מהחברים בכיתתה ברמתיים. היא למדה אז בבית הספר לאחיות בביילינסון. די לאחרונה היא סיפרה לי, שמסדרונות בית החולים היו מוצפים בדם. לא השתלטו על הטיפול בכל הפצועים שהגיעו.

כך עברתי את מלחמת סיני, הייתי אז בכיתה ח', את מלחמת ששת הימים, הייתי כבר נשואה ובהריון, את מלחמת יום הכיפורים ואת מלחמת לבנון הראשונה. מאוחר ממנה, בעלי כבר לא גויס, אז כמובן הדברים זכורים לי אחרת. נדמה לי גם שהמלחמות המאוחרות יותר היו קלות יותר. או שאני חושבת ככה משום שבעלי כבר לא היה מגויס. הפעם, אני פוחדת, אולי משום שיש לי שלושה נכדים בצבא, ורביעי שמתגייס בעוד שבועיים. שניים מהם קרביים, ועל גבול עזה. נכדתי, שעל גבול עזה, הייתה חולה בדלקת ריאות. בכל זאת, היה ברור לה שהיא חוזרת מחופשה של יומיים לצבא.

אני דואגת, אני חוששת שמטרת המלחמה הזו לא ברורה. זאת, משום שראש ממשלתנו הוא הגאון הידוע, וממשלתו מורכבת מגאונים דומים לו. בכל מקרה, הלוואי שנצליח. הלוואי שנעבור את זה ככל האפשר בשלום.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****