איך מתחילים מאמר על הספר האדום, חשבתי לעצמי, מיד כשסיימתי את קריאתו. הספר האדום של אסף ענברי, על כל התנועות האדומות שהקימו את המדינה. ואז, כמו תמיד, הפתרון קפץ פתאום לעיניי. ניגשתי במקרה אל הכוננית הצמודה לחלון הגדול בסלוננו, שם תמיד מונחות ערמות ספרים שקראתי ועוד לא מצאתי להם מקום. ומתחתית הערמה, ניקר את עיניי פתאום הספר ניר עוז ימי בראשית, על גרעין ניר עוז, שהיה גרעין השומר הצעיר של האיש שלי בצבא. ומה אני רואה בקצה העליון של הכריכה? "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב", מאיר יערי. אז, כן, מאיר יערי עוד חי.

נזכרתי ישר במפגש הגרעין בניר עוז לפני די הרבה שנים. זה היה מפגש בהשתתפות הילדים והנכדים. ומשום מה, צצה לנגד עיניי, תמונתה של נירית, הבת הראשונה של הקיבוץ, בתה של עדי, עורכת הכרך שאני מחזיקה בידיי. נירית היפה והקוקטית, מחדרה, דידתה במפגש על  עקבים גבוהים ודקים בדיוק כמו של סבתה ברמתיים, הלא היא הוד השרון עכשיו. חול בניר עוז וחול ברמתיים, שתיהן בכל זאת על העקבים. נירית – העתק של סבתה היפה, שהגיעה מלונדון לארץ. אז מה ניצח לונדון או ניר עוז?

לא יודעת, ניר עוז בכל זאת יושבת כבר כששים שנה מול חאן יונס ברצועה. וזו אולי השורה התחתונה של הספר האדום, קיבוצים שחיים וקיימים עד היום הזה. ומי אשם בהקמתם? השמאל, ומנהיגיו באותה תקופה: טבנקין, יערי וסנה. ספרו של ענברי הוא ספר מורכב, ועל כן גם ספר טוב. הוא מתאר את המנהיגים על מצבי רוחם ועל חולשותיהם. הוא לא מסתיר דבר. לא את המסלול המפותל שעשה סנה מהימין הקיצוני לשמאל הכי מטורף. לא את מכוניותיו המפוארות של יערי – מכוניות אמריקאיות עם המזגן שהוא דרש – שבהן, בעזרת נהג, הוא נסע לבקר בקיבוצים. לא את שבועות ההבראה של יערי בשווייץ, עם אשתו, כמובן, על חשבון התנועה, עקב מחלת העיניים, גלאוקומה, שבה לקה. כן, יערי הוא הדמות הכי פחות נחמדה שבסיפור. וגם לא את התאהבויותיו שוברות הלב של טבנקין בנשים שנקלעו לקרבתו.

ויחד עם הסיפורים האלה גם תיאור ההתפצלות של הקיבוצים ל'איחוד' ו'מאוחד' בשנות החמישים. תיאור המלחמות האיומות שהתחוללו שם על מבנים ועל קרקע. הבנים עם הטרקטורים חורשים אדמות של ההורים, על מנת להחרימן. זה, אגב, מתקשר לזיכרון ילדות שלי. בן דודי, צבי, ואשתו עמליה מעין חרוד, פרשו אז מהקיבוץ המאוחד לאיחוד. אחיה של עמליה דווקא נשאר בקיבוץ המאוחד. הם הגיעו מדי פעם לבקר, והיו מספרים כמה הכל נורא. הייתי ילדה קטנה, ורק קלטתי מגוון קולם שזה באמת נורא.

וכמובן שבן גוריון מככב. עם שאיפתו לחסל את הפלמ"ח. עם התרגילים שהוא עשה כדי לא להשאיר שום דבר שמאלני מדי בצבא ובממשלת ישראל. וכמובן שלחרדים הוא השאיר טריטוריה מלאה.

אז קראתי את הספר האדום, ושמחתי שהוריי נותרו, במידה רבה, מחוץ לזה. הם היו מפא"יניקים עם סימני שאלה. אני מתחברת יותר לחיוך המפ"איניקי היהודי, מאשר לסיסמאות הקומוניסטיות של השמאל. ובכל זאת, אני מבינה שבלי הקיצוניות הנוראה אולי לא הייתה פה מדינה.

ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****