מה חסר פה, אמרתי לעצמי בקריאת כל הסקירות הנלהבות על מכירת סודהסטרים לפפסיקו האמריקאית. נלהבות לטוב ולרע. משהו בסיפור לא מלא, ובלעדיו קשה להבין את משמעות העיסקה.

משפט קצר של יובל כהן בראיון לדהמרקר עזר לי לחדד לעצמי את הדברים. כהן הוא מנכ"ל פורטיסימו, קרן ההשקעות הישראלית שקנתה את סודהסטרים ב-2007 ומכרה אותה לאחר שהושבחה שלוש שנים מאוחר יותר. וכך הוא אומר בראיון לדהמרקר מה-24.8.2018: "נכון. אני שמח מאד שהחברה נמכרה וזאת עיסקה מדהימה, אבל יש לי רגשות מעורבים לגביה. יש הבדל בין חברה עצמאית לחברת בת של תאגיד ענק כמו פפסיקו".

המילה "עצמאות" היא שהייתה חסרה בפאזל שהרכבתי לעצמי. עיסקת מכירה בהיקף של 3.2 מיליארד דולר. גביית מס המוערכת בכמה מאות מיליוני שקלים לתקציב הממשלה. תרומה לפיתוחם של דרום הארץ, ושל רהט – בירת הבדווים בנגב. הבטחה להמשך העסקתם של 2,000 העובדים בישראל ועוד שיצטרפו. והעיקר, שוב גאווה על אותה "חוצפה ישראלית" – צירוף מוצלח של נועזות ומקוריות. לא בהיי-טק כרגיל, אלא בתעשייה המסורתית.

אלא שהדיבור על עצמאות ועל ישראליות מבלבל במידת-מה. הנהלת החברה ורוב עובדיה אמנם יושבים כאן. מי שהוביל אותה להצלחה הם שני ישראלים: יובל כהן, מקרן פורטיסימו, ודניאל בירנבאום, מנכ"ל החברה. אבל הרכב הבעלות של סודהסטרים לפני מכירתה אינו לגמרי ברור. ניתן למצוא לגביו רק קטעי מידע בעיתונות. מהם אפשר להבין, כי אחזקת גופים מוסדיים (קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות השקעה) ישראליים בחברה הסתכמה בכ-8% לפני המכירה. עוד אחזקה בולטת היא של קרנות השקעה זרות. ובסך הכל, רק כ-30% מהבעלות על החברה הוחזק בידי גופים מזוהים, השאר היה מפוזר בידי "הציבור הרחב".

כמה מהציבור הזה הוא ישראלי, וכמה אזרחי חוץ? לא ברור – החברה הונפקה בנאסד"ק ב-2011, ובתל-אביב ב-2015. מה שבעצם קרה כאן הוא השתלטות של פפסיקו על חברה שנראתה לה תואמת לליבת עסקיה.

על פי דיווחי העיתונות, פפסיקו ניסתה לרכוש את סודהסטרים כבר לפני מספר שנים. הפעם היא הצליחה כנראה בעזרת תרגיל מחוכם: נכונות לשלם בעת הרכישה מחיר הגבוה ב-11% משוויה של סודהסטרים בנאסד"ק. יותר מזה, גם השווי בנאסד"ק כנראה הוקפץ,  ובעת הרכישה היה גבוה ב-50% מזה של תחילת אוגוסט. פפסיקו, כך נראה, פנתה לבעלי המניות בהצעה שאי-אפשר לסרב לה. עם הגדולים היא דיברה ישירות, אל הקטנים היא פנתה דרך מנהלי השקעותיהם.

המידע הזה מחדד את תמונת מה שקרה. עצמאות החברה, בדמותה הקודמת, התבטאה בפיזור אחזקותיה בין גורמים רבים, שאין ביניהם כל זיקה ולכן גם לא יכולים להתלכד לאינטרס משותף. עובדה מבנית זו הותירה את המנהיגות בידי הנהלת החברה היושבת בישראל. דירקטוריון החברה עד כה מנה שישה ישראלים ושני זרים. במובן זה, סודהסטרים הייתה חברה ישראלית עצמאית. עכשיו היא חברת-בת של פפסיקו. לא ישראלית ולא עצמאית.

השאלה המעניינת היא מה תפקיד המדינה כאן. האם להתערב מלכתחילה בהרכב הבעלות של חברות על מנת למנוע השתלטות זרה עליהן, ומהי הדרך לכך בעולם גלובלי. שאלה אחרת היא מהי אותה "ישראליות" שאותה אנו מבקשים. השארת רוב התעסוקה והפעילות כאן? ניהול חברה על פי יעדי המדינה? ואם כן, מהם יעדי מדינת ישראל?

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה בסימניה,  רכישה ישירה, ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן**