סיוע ביטחוני. העיקר שלא נאמר

מה היה לנו עד אתמול? התפארות של נתניהו על הגדלת הסיוע משלושה מיליארד דולר לשנה לארבעה מיליארד. וכרגיל, תגובת הנגד האומרת כי כל השנים האחרונות זה לא היה שלושה אלא קרוב לארבעה, עם התוספות שהוזרמו מחוץ להסכם ולא יוזרמו מעתה והלאה. היו גם מי שטענו שהוחמצה הזדמנות לקבל חמישה עד ששה מיליארד דולר לשנה.

לצד הדיון על תוספת הסיוע שאולי-התקבלה-ואולי-לא, היו שהדגישו את ביטול החלק שהיה עד כה מופנה לרכישה בתעשייה המקומית, כרבע מסך הסיוע. סכום זה ריכך במידת-מה את פגיעתו הרעה של הסיוע.

כי, אחרי הכל, על עובדה אחת כולם מסכימים: הסיוע הביטחוני האמריקאי, המוזרם לישראל מאז אמצע שנות השמונים, הסיט רכישות של צה"ל מהתעשייה המקומית לתעשייה האמריקאית. הוא מלכתחילה כוון להיות תמיכה עקיפה של ממשלת ארה"ב בתעשיית הנשק שלה. תמיכה ישירה נוגדת להסכמים הבינלאומיים (בהשראת מי-אם-לא-האמריקאים) האוסרים על סבסוד הייצוא מטעמי עיוות תנאי התחרות ה"טבעיים".

את פגיעתו של הסיוע אפשר להמחיש בדוגמה מספרית אחת: מצבת מועסקי תע"ש שהגיעה בשיאה ל-12 אלף איש עומדת כיום על כ-3,000 איש. שני מספרים אלה הם רק קצה הקרחון. תע"ש העסיק עוד עובדים רבים בקבלנות משנה, תע"ש הוא רק אחד מהמפעלים הביטחוניים שנפגעו.

בהסתכלות מלאה יותר, זו לא רק התעסוקה שנפגעת. זה גם המו"פ החיוני לייצור הביטחוני, והיידע העשיר הנלווה אליו. אין בשוק הפרטי השקעה שתשווה להוצאת המו"פ בייצור הביטחוני הציבורי. בהיסטוריה המפוארת של ההיי-טק בישראל שמור פרק מיוחד לזליגת היידע מהתעשייה הביטחונית לתעשייה האזרחית, בעקבות מעברם מכורח או מרצון של עשרות אלפי עובדים מהמגזר האחד למגזר האחר.

ואחרי כל אלה, נשאלת השאלה לשם-מה? תמיד נחמד לקבל מתנה, אבל כבר בספר משלי כתבו "שונא מתנות יחיה". מתנה גוררת אחריה תלות. ובמקרה שלפנינו לא רק תלות כלכלית אלא גם תלות מדינית-ביטחונית. קו ייצור שנסגר לא יוחזר מהיום למחר, והתלות בתוצרת הזרה שמה את ישראל במעמד פושטת יד כלפי האמריקאים.

סיפור תעשיית הנשק בארץ, עד לקבלת הסיוע, הוא כולו סיפור התקדמות לעצמאות לאומית. תע"ש הוקם במחתרת עוד בימי המנדט הבריטי. תעשיית הנשק המתוחכמת הוקמה בעקבות האמברגו הצרפתי על מכירת נשק לישראל לקראת מלחמת ששת הימים. עיקרון מקודש זה של עצמאות הופר בתוכנית ייצוב המשק של 1985. מצדה האחד, תוכנית הייצוב הלבישה על ישראל את המודל הכלכלי האמריקאי. מצדה האחר, כאילו כפיצוי לכפייה, הוחל בהזרמת הסיוע, המקטין עוד יותר את עצמאותה הכלכלית-מדינית-ביטחונית של ישראל.

ועם כל מה שנעשה, ישראל בכל רגע יכולה להתחיל בהשלת הסיוע מעל גבה. המשק של היום אינו המשק מלפני שלושים שנה, והסיוע היום מהווה פחות מ-4% מסך הוצאת הממשלה, וכ-1.5% מהתמ"ג. סכומים כאלה ניתן בהדרגה לגייס ממקורות עצמיים.

אבל ממשלת ישראל לא מעוניינת בניתוח מושכל של המצב. נתניהו, כדרכו, הוביל את הדיון לזוטה, טוטו על מספרים. נתניהו לא אמר מילה על תלותה של ישראל באמריקאים. תלות שעכשיו תונצח לעוד עשור אחד. השיח הציבורי כרגיל עוקב אחריו, ומתעלם ממה שהוסווה. על התלות הזו צריכים לדבר. התלות הזו היא העיקר. וכרגיל, מתעלמים מהכי חשוב ומתחפרים בהכי צועק.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה ישירה, רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***

 

 

5 מחשבות על “סיוע ביטחוני. העיקר שלא נאמר

  1. רומן

    אם תע"ש הייתה מתנהלת טוב היא הייתה יכולה למכור למדינות זרות, ולא להיות תלויים בחוזים בעייתיים עם צה"ל. אני בטוח שהועד לא נתן אפשרות ניהול יעילה לחברה.
    רפא"ל ואלביט מערכות הצליחו להתגבר על המשברים הללו, למרות הועדים. כמו כן עוד הרבה חברות קטנות וחכמות מצליחות בשוק הבטחוני.

    אהבתי

  2. דוד סיון

    תמר,
    הארת רק תחום חשוב אחד שלכאורה הסיוע האמריקאי "פגע" בישראל.

    אבל האמת היא שאפשר להרחיב את הרשימה כפי שנהג לעשות פרופ' עזרה זהר (http://www.acpr.org.il/nativ/articles/2007_6_sohar.pdf).

    אפשר להזכיר את התלות בארה"ב בעניין מחסני הנשק והתחמושת שמוחזקים בישראל…

    אהבתי

  3. תמר בן יוסף מאת

    דוד,

    כתבתי בתמצות כפי שאני נוהגת לכתוב במסגרת הזו, שאינה מאד סבלנית. אני מסכימה אתך שאפשר להרחיב עוד ועוד. בסך הכל, כדאי אולי שאבהיר שתלות היא לא בהכרח רק שלילית בעיניי. יש תלות גם ביחסי עבודה מתמשכים, בחברות, בנישואין, בכל מוסד אנושי. אבל תלות כמו במקרה הזה צריכה לעמוד במרכזו של דיון לאומי. התן והקח צריך להיות ברור.

    אהבתי

כתיבת תגובה