אדום או לבן, שאלה אותנו מלצרית היין כל ערב. ואז, על אוטומט היא דקלמה כל מה שצריך לדעת לפני ששותים: שם, מקום גידול, שנת ייצור, תכונות טעם וריח. כך, מבלי להתכוון מראש, קלטנו שכל ארבעה-עשר סוגי היינות שהוגשו לנו בשבוע השייט על הסיין – היו מתוצרת צרפת, מיקבים איזוריים שונים.

גם הגבינות היו כולן צרפתיות, שמנות-רכות-עטופות-עובש, בקצרה, נורמנדי. לכאורה, אין טבעי מזה לצד שייט והליכה ברגל בין הפרות הרועות בעשב הירוק מסביב. עם זאת, ברור שהנאמנות לתוצרת המקומית, זו של נורמנדי וזו של צרפת כולה, לא הייתה כל כך מובנת מאליה ללא-מדיניותה המפורשת של חברת השייט האמריקאית, וללא שידולי ואיומי  הממשלה הצרפתית. זאת משום, שניתן היום להשיג מוצרים דומים, ללא תג מפואר, במחירים נמוכים בהרבה.

אוכל ומקומיות הולכים טוב ביחד. הולכים יחד בתחושת היוקרה שבצריכת מוצר מוכר, ובהגנה הבינלאומית המוקנית לשם מותג הנושא בתואר "כינוי מקור מוגן" כגון קממבר בצרפת או פרמזן באיטליה. נורמנדי מתפארת במספר מוצרי חלב ידועים משלה, צרפת כולה מתגאה במספר רב של יינות ייחודיים.

הון ומקומיות, עבודה ומקומיות הולכים ביחד טוב פחות מאוכל ומקומיות. החברה המפעילה את שייט הנהרות שבו השתתפנו היא חברה אמריקאית רב-לאומית. ספינותיה שטות בכל נתיבי הנהר של אירופה, וגם בכמה מהנהרות הגדולים ברחבי תבל. המסלול שבו שטנו הוא מסלול שבועי קבוע כל עונת השייט. הוא נפרש בין פריז לחופי האוקיאנוס האטלנטי. הכל צרפת, ובכל זאת, רוב העובדים על האונייה אינם צרפתים.

קברניט האונייה הוא בוגר אקדמיית שייט בבודפשט. זוגתו, שבאה להתארח, גם היא הונגרייה. סגנו, המהנדס הצמוד לו ואנשי אמונו האחרים מנהלים את העניינים החשובים בשפה ההונגרית. כל המלצרים בחדר האוכל זורקים בדיחות בבולגרית מעל ראשי האורחים. מנהל הבר הוא פורטוגלי הנשוי למקדונית. בתו בת העשר מנישואיו הראשונים בפורטוגל בישרה לו לאחרונה שיש לה חבר. "Daddy, I have a boyfriend" הוא ציטט אותה המום. טוב, אני אקח אותם לארוחת צהריים. מלצרית היין היא פולנייה, מנהלת תוכנית השייט באה מסלובניה. היא, אגב, רכשה את ניסיונה בניהול בינלאומי במוסדות האיחוד האירופי בבריסל. כולם דיברו אנגלית טובה עם האורחים, שהיו ברובם אמריקאים, קנדים, אנגלים וגם סינים.

את הצרפתים פגשנו רק ביבשה. נהגי האוטובוסים למטיילים היו בדרך כלל צרפתים ממוצא ערבי.  מוריי ובעיקר מורות הדרך, נותני השירותים החיצוניים לאנייה, היו צרפתיים מקוריים. תערובת אנושית, מה עוד יש לומר. בכל מקום שטיילנו, הגענו איכשהו לטירה הקשורה להיסטוריית הפלישות לנורמנדי היושבת על חוף ים. פעם היו אלה הויקינגים, מאוחר יותר אנשי אצולה אנגליים, ובמאה העשרים הפלישה הגרמנית המפורסמת. הנורמנים, כך סיפרו לנו, נאבקו תמיד בפולשים בגבורה.

עד שבאה הגלובליזציה, בא האיחוד האירופי, ולא ברור מי הפולש ומי הנפלש. עובדי הספינה שוהים עליה כל פעם שבועיים-שלושה ברצף, ואז נשלחים לביתם לתקופה דומה. רובם באים ממזרח-אירופה, ממדינות האיחוד שאינן שייכות לאירו, ומחזיקות מטבע לאומי משלהן.

איך מצליחה החברה האמריקאית הגאונה למצוא את מכנה השכר המשותף במטבע האירו בין עובדים המפרנסים משפחות במדינות בעלות רמת חיים שונה, מטבעות שונים, שערי מטבע ניידים, זו שאלה טובה. אולי משום כך, רואים בספינה את ההתארגנות באשכולות לאומיים לכל עיסוק. ואולי גם מסיבות אחרות כגון היכולת לקיים תקשורת פחות חגיגית מ"בוקר טוב, מה שלומך היום, איך היה הקרפ סוזט".

כך או כך, נשאלת השאלה איך מי שעובד בערפול מידע כזה מסוגל לבטוח במעבידו ובחבריו. האם אדם כזה הוא אסיר תודה על ההזדמנות להתפרנס, או שהוא מתחשבן עם העולם על הנסיבות שהרחיקו אותו מהבית? הנה, בכמה מילים, "התיאוריה הגדולה" של יעילות מרבית לעומת שמיטת הקרקע מתחת לרגליים במשבר האיחוד האירופי. תיאוריה של ניהול רגשות סותרים, תיאוריה של בליל שפות זרות. התיאוריה הפוסט-מודרנית של מגדל בבל.

***"ברוכים הבאים לשוק החופשי" – רכישה ישירה, רכישה באינדיבוק, רכישה בסימניה , ביקורות ופרקים מתוך הספר כאן***