ההסתערות האחידה על שכר המנהלים עכשיו מעוררת חיוך אצל מי שזוכר את החזית שנפרשה להגנתו במשך שנים. אני, עצמי, זכיתי ללא מעט הסברים מחכימים, ממי שהזדרזו להעשיר את הבנתי הכלכלית, עקב כמה ביקורות שכתבתי על שכר המנהלים הפרוע.  הנה, מספר דוגמאות ממאמרי שהניבו יזמות לחינוך מתקן. הם הופיעו ב"גלובס" בשנים 1995 עד 1996, בטור שפרסמתי אז "תמונת מצב".

15 למאי 1995, קטע קצר שכותרתו "במקום 100 עובדים":

"התגובה על שכר מנהלים מוגזם נתפשת במקומותינו כצרות עין וחוסר פרגון, ולכן חשוב לתת המחשה כמותית של משמעותו. שכר המינימום עומד כיום על כ-1,800 שקל לחודש, וזה התעריף שמשולם לשכבה מאד רחבה של עובדים בתעשייה. על פי הידוע, מנהל מן השורה מקבל לפחות 100 אלף שקל לחודש; כלומר, סכום השווה לשכרם של 55 עובדי ייצור. במפעל המעסיק כ-100 עובדים, שכרו של מנהל בודד עולה על מחצית הוצאות השכר הכוללות. בדרך כלל, לא מדובר על מנהל אחד, אלא על מספר מנהלים שגורפים את רוב השכר".

בהמשך, טענתי שחלקו של שכר המנהלים בהוצאות המפעל גבוה בהרבה מחלקה של הרבית שעל כל שבריר שלה כולם נזעקים. ולכן, מסקנתי הייתה:"לפני שיושבים ביחד על תוספת היוקר, ולפני ריטואל הרבית הבא, כדאי ששלושת הגופים המייצגים במשק יתנו דעתם על שכר המנהלים. התגמול המופרז כבר מזמן אינו עניין קוסמטי, אלא בעיה מקרו-כלכלית כבדה".

15 לינואר 1996, בתגובה להצעת חוק שכר מקסימום במגזר הציבורי, קטע שכותרתו "שכר מקסימום, בלית ברירה":
 
"על רקע זה, היזמה שנידונה בכנסת לחוק שכר מקסימום נראית ברוכה, אך אין להגביל אותה רק לעובדי ציבור. חוק שכר מקסימום אינו שונה ממקבילו בקצה התחתון (חוק שכר מינימום) וצריך לחול על כולם. בחברות הנסחרות בבורסה הנתונים ידועים. בחברות הפרטיות, לעומתן, יהיה אולי יותר קשה לפקח. חשוב בכל מקרה להתחיל להריץ את ההצעה. גם הצלחה חלקית תתרום במשהו לעצירת ההידרדרות".

18למארס 1996, בעקבות חלוקת אופציות מכובדות למנהלים הבכירים בתדיראן ובכל כור, זמן קצר לאחר פיטורי אלפי עובדים, במה שכונה תהליך הבראה:

"באומדן גס – על פי תעריף שכר מינימום – חבילת האופציות הזו יכולה לשמש להעסקת עוד 1,000 עובדים מכאן ועד שנת 2001 …. השיקול הזה כנראה לא מקובל על חברת שמרוק – בעלי השליטה החדשים בכור. כיוון שאנשי שמרוק באים מבחוץ, קל להם להתעלם ממטעני העבר….ראשי שמרוק גם לא סוחבים איתם היסטוריה של עשרות שנים, בהן כור נבנתה מכספי ההסתדרות ונתמכה על ידי הממשלה בכל נקודת מפנה.

אין גוף מפקח שיכול להכתיב לכור את תנאי התגמול. אבל אם שמרוק היא אמריקה, אז אמריקה עד הסוף – המפלגות הגדולות נקראות לדיון בחירות על חלוקת העוגה בתאגידים".

שתים עשרה שנה חלפו מאז. איפה שמרוק? ועוד יותר חשוב, איפה כור? האם זו אינה התפתחות מעוררת מחשבה על חלום שכר המנהלים, ושברו.

לא אלאה אתכם בציטוטים נוספים מכתבי. אני בטוחה שתאמינו אם אומר שמחזרתי את עצמי גם בשמונה השנים הבאות של כתיבת הטור. הסתייגותי החד-משמעית מחלוקת השכר הפרועה עוד התחדדה במהלך השנים. לא בגלל שהחמדנות הזו לא יפה – החיים הכלכליים אינם תחרות יופי – אלא בגלל שאין לה שום הצדקה מקצועית.

אין שום הוכחה לכך, שאותם מנהלים המתוגמלים עד להתפקע משיגים תוצאות טובות יותר. נהפוך הוא, התליית התגמול ברווחי החברות רק גוררת את הבכירים להשקעות נמהרות, ולייפוי דו"חות חשבונאיים הגובל בהונאה. ובכלל, מי אומר שמקסום רווח שנתי או אפילו רב-שנתי הוא יעדה העיקרי של חברה עסקית.

אין גם שום אפשרות לבודד את תרומתו הסגולית של מנהל אחד או את תרומתה של קבוצת מנהלים לתפוקה ולרווחים. מקצוע הכלכלה מתקשה אפילו להפריד את תרומתם של כלל העובדים בחברה או במדינה משאר תרומות פונקצית הייצור (כגון: הון, שיווק, מו"פ ועוד).

משום כך, הומצאה הפיקציה הנקראת: שכר של תחרות. כאילו, מנגנון השוק הוא שמצביע על השכר הנכון. רק שמדקלמי המנטרה שוכחים, שההצבעה הנאותה מתרחשת רק בשוק של תחרות משוכללת, ולפחות בישראל קשה להביא הרבה דוגמאות של חוזי שכר שעומדים בתנאי האוטופי הזה. ודאי וודאי  שלא חוזי שכר מנהלים, שכל אחד מהם נתפר במיוחד לאירוע ולכוכבו, ומשמש כראווה למנהל עצמו,  ולבעלי החברה.

באין שום קריטריון אמיתי לקביעת שכר מנהלים, מגיעים לגישה הפושה בימים אלה: הם מפסידים, הם רעים, הם בני עונש. גישה זו מאומצת לאחרונה על ידי העיתונים הכלכליים, לצהלת ההמונים שלא קולטים את הסימטריה הגלומה בה: אם מי שמפסיד – חוטף, אז, מי שמרוויח חוטף את הקופה. וגם, אם זה עניין של טובים-רעים, נזרוק את הרעים, ונמשיך לקשור כתרים לשיטה.

ובקצרה, "הענשת" המנהלים עכשיו היא חלק מאותה גישה אנגלו-סקסית מוסרנית שמצדיקה פינוי מפגרים בתשלום משכנתא מבתיהם, והטלת עול התחרות הגלובלית על מי שלרוע מזלו נפל לתעשייה או לחקלאות כשהיה צעיר. לא צריך דוקטורט בכלכלה בשביל לדקלם את משפטי המוסר ועונש בהתלהבות. מספיק לקרוא כמה עיתונים כלכליים, ומומלץ לא לקרוא ביסודיות אף ספר כלכלה. ובמיוחד לא, אף ספר היסטוריה או ספרות יפה מארה"ב ואנגליה במאות ה-18 וה-19, וראשית המאה ה-20.