מלון ביוון. מאתיים קילומטר צפונית לאתונה. חדר די מרווח ונקי. 5 כוכבים, אולי בגלל הספא והמרחצאות הצמודים. כי מבחינת הפרטים הקטנים, הרושם דל. המגבות קטנות וישנות, אין ממחטות נייר, אין כובע רחצה, אין אפילו קומקום להכנת קפה עצמית. מישהו בהנהלה מתאמץ לסחוט עוד כמה אירו ליום מכל חדר, על ידי קימוץ בהוצאות ודחיפת האורחים לשירותים שגובים תשלום מחוץ לחבילה.

לא, אני לא מתכוונת לקטר – באנו לטייל, בקושי היינו בחדר – אני רק רוצה למצות כמה רשמים כלכליים. כמו, למשל, הרכב האורחים במלון. די הרבה יוונים קשישים, כנראה מגיעים באופן קבוע למרחצאות. רוב מכריע של גרמנים בקבוצות, מאסה נכבדה של צרפתים. והשאר, בודדים מפה ומשם. בולט לעין היעדרם של אמריקאים – תיירנים מקצועיים, אוהבי יוון ואירופה ידועים. אבל גם דולריסטים, דולר שהולך ומאבד מערכו כלפי האירו. מה שמביא אותנו למטבעות לאומיים וגלובליזציה פיננסית.

יוון היא אחת מ-13 מדינות האירו מאז ראשית 2001. זה אומר שאין לה מטבע משלה. אם, למשל, בתהליך מתמשך, שכר העבודה ביוון עולה, כושר התחרות הבינלאומי שלה נשחק. בעבר, כאשר היה לה מטבע משלה, פעלו במצב הזה כוחות שהביאו לפיחותו, משמע, לקביעת יחס המרה חדש בין הדרכמה לאירו ולמטבעות האחרים. פחות אירו, פחות דולר עבור כל דרכמה, פירושו שתעריף המלון או השמן זית שזינק בדרכמות, עדיין לא קפץ כל כך במונחי דולר ואירו. מנגנון התאמה זה עכשיו מושבת.

אילו יוון הייתה חברה דומיננטית באירו, תהפוכות היבוא והייצוא שלה היו משפיעות חזק על מעמדו. אבל, יוון היא אחת מאותן מדינות נגררות. הטון באירו ניתן בעיקר על ידי גרמניה, ובמידה מסוימת גם על ידי צרפת. זה משליך על יכולתו של מלון יווני לספק כובע רחצה לאורחים, וגם על יכולתם של תושבי אירופה מחוץ לאירו, או אפילו תושבי מדינות האירו הפחות קובעות להתארח ביוון. ומכאן, הנוכחות השלטת של הגרמנים והצרפתים.

האירו, למרות שהוא מטבע כל-אירופי, במהותו הוא הכי הרבה גרמני. גרמניה, ככלכלה החזקה ביותר באיחוד, היא המשפיעה הגדולה על ערכו. גם תפישת העולם שבבסיסו גרמנית בעיקרה. כל ניהולו מושרה על ידי הטראומה של שתי מלחמות העולם – השאיפה לשילוב כלכלי אירופי כחסם בפני מלחמה, והמשמעת הפיננסית המופלגת כחסם בפני היפר-אינפלציה. צרפת, כשנייה בחשיבותה לגרמניה באיחוד, גם היא מטביעה על האירו את חותמה. כך, שהתכתשויות גרמניה-צרפת על האירו וסביבו הן מעשה של יומיום. שאר מדינות האיחוד הרבה פחות נשמעות.

זה, בסופו של דבר אומר, שהאירו תפור למידותיהם של הגרמנים ושל הצרפתים. הם מכוונים אותו כך ששכר העבודה אצלם יפיק ממנו את המרב – אם בעסקותיהם בחוץ או ברכישותיהם המקומיות. עובדה, ביוון, חברת גוש האירו, רוב האורחים הם גרמנים וצרפתים. בתורכיה, השומרת על מטבע משלה ולכן על גמישות רבה יותר במחירים הנקובים במטבע זר, מגוון הלאומים המתארחים גדול הרבה יותר.

למה כל זה חשוב? כי סוגיית המטבע היא שאלה עיקרית ובלתי פתורה בניהול המקרו-כלכלי של ישראל. שקל בעולם של מטבעות רב-לאומיים – זו בעיה. הצטרפות כמדינה חלשה וקטנה לגוש מטבע – גם זו בעיה. ולא שמישהו מגוש האירו או הדולר מייחל להצטרפותנו. הפיתרון, בעיני, הוא שמירה על מטבע לאומי תוך קיום התנאים המתחייבים. ובקצרה, פחות פתיחות לתנועות הון וליבוא, שמקטינה את השליטה במטבע הלאומי. על כך במאמר נפרד.

אבל, בינתיים, בואו שוב נחזור ליוון. היא בחרה להיות חברה זוטרה באיחוד האירופי ובאירו, כפי שישראל תהיה (ולא בקרוב) אם חלומם של כמה כלכלנים אצלנו יתגשם. יוון מאבדת בהדרגה את מעמדה התחרותי. רוב תיירי הנופש הלא-עשירים מעדיפים כבר היום את תורכיה. מה יוון מקבלת בתמורה? תנופת פיתוח אדירה בכבישים, שעל פי השילוט בצד כנראה נתמכת על ידי האיחוד האירופי.

החברות באיחוד מוסיפה ליוון אמצעים, אך מצמצמת את חופש הבחירה התקציבי הפנימי שלה. לאיחוד, תנאי תקציב מחמירים שהוא מחיל על חברותיו. זה אולי אחד הגורמים לצמצום הסבסוד החקלאי. או, לפחות, על פי התרשמות מביקור קודם שלי בפלפונז, המון שלטים על מכירת נדל"ן בלב מטעי הזיתים הקסומים. עיירות שלמות שכל רחובן הראשי הוא סוכנות נדל"ן אחת גדולה.

כבישי אורך נוחים, ניוון החקלאות, ייקור התיירות העממית – לאן זה מוביל? להפיכת יוון לבית הקיט של עשירי אירופה. זה טוב? זה רע? זו הגלובליזציה.