אחד מהספרים הבודדים המרתקים באמת, שנכתבו על כלכלת ישראל, הוא ספרו של מיכאל ברונו על תוכנית ייצוב המשק של 1985. ברונו, שהיה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ירושלים, ונגיד בנק ישראל בשנים 1991-1986, נחשב לאדריכלה הראשי של התוכנית. הסתכלותו האישית מופיעה בספר Crisis, Stabilization, And Economic Reform, Oxford University Press, 1993.

נזכרתי בספר, לאחר שראיתי את כותרות הענק בעיתונים על חזרתה של האינפלציה. על פי נתוני נובמבר,  יש סיכוי רב שהאינפלציה ב-2007 תחצה את קו ה-3%. מאז 2003, זה הקו העליון של יעד האינפלציה בישראל. ומעל הכל, מרחף החשש להמשך עליית המחירים, והאצתה. בעולם, מסתמנת התייקרות עקבית במחירי חומרי הגלם. יש האומרים שהיא תימשך עוד זמן רב, בגלל כניסתן של סין והודו למעגל הצריכה והייצור התעשייתי.

זה, אם כן, המקרה הקלאסי של זעזוע חיצוני מעורר אינפלציה. המשך הסיפור תלוי בתגובת מעצבי המדיניות, ולא רק בישראל. בשנות ה-70 וה-80 זה לא נגמר טוב. העלאת מחירי הדלק, במיוחד בשנים 1973 ו-1979, הקפיצה את המחירים העולמיים. בישראל, נוספה אליה חריגה תקציבית עקב מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. התוצאה, אינפלציה שהלכה וטיפסה ממדרגה למדרגה – 10% ב-1970, 111% ב-1979, ושיא של 445% ב-1984. אז, כבר כולם השתכנעו שצריך לפעול.

דרך הפעולה מתומצתת בכותרת ספרו של ברונו: "משבר, ייצוב ורפורמה כלכלית". ומתחתיה, באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ברונו מתאר חודשים של התלבטויות וניסיונות כושלים. לא מפני שהתרופה לדיכוי מיידי של אינפלציה הייתה בלתי ידועה, אלא משום שלא הייתה רצויה בגלל תופעות הלוואי שלה.

אותה תרופה היא טיפול הלם על ידי כיווץ תקציב והקפצת ריבית. הפעלתה, פעמים רבות, מצליחה להחניק את עליית המחירים בבת-אחת. לכאורה, נס מדיציני, אך, בפועל, הפרעה מערכתית קשה, שעלולה להיות מלווה בשיעורי אבטלה גבוהים, גם אם לתקופות קצרות (Bruno pp. 4-6 (

ולכן, בתוכנית הייצוב של 1985, הוחלט על הסתייעות ברפואה משלימה. לצד הכיווץ התקציבי והזנקת הרבית, הופעל מרכיב של הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. שלוש צלעות המשולש, נדברו ביחד להקפיא מחירים, שכר ושער חליפין, לאחר שאלה הובאו עד כמה שאפשר לאיזון בנקודת ההתחלה. מאותה נקודה ואילך, העלאות המחירים והשכר נדרשו לאישור הממשלה. שער החליפין ממילא נוהל על ידה. מרכיב הטרודוקסי (לא-אורתודוקסי) זה של התוכנית, שהובא כדי להמעיט ככל שאפשר בטיפול ההלם, הוא החידוש העיקרי בה, שאומץ לאחר מכן במדינות אחרות. הוא גם מקור גאוותו של אדריכלה.

מעניין לראות, כי ברונו בתיאור שיטת ההלם שעדיין ננקטת באירועי אינפלציה רבים, משתמש במילה רפורמה בנוסח הבא: "כל האינפלציות הגיעו לשיא של 100% לחודש ויותר…. לפני שהריפוי בהלם משך את האינפלציה למטה בבת-אחת, באמצעות צעדים שבתוכם רפורמה תקציבית ומוניטרית" (Bruno p. 4).

המילה רפורמה מופיעה גם בכותרת ספרו, והיא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר הצירוף השגרתי של ריסון תקציבי ומוניטרי. למעשה, תוכנית ייצוב המשק היא קו פרשת המים של כלכלת ישראל. בעקבותיה, היא שונתה מן היסוד. כל מה שיש היום בכלכלה: ממשלה קטנה, הסרת הבקרות והפיקוחים, פתיחת המשק ליבוא, שחרור תנועות הכספים וההון, ההפרטה – כל זה הוא תוצאת תוכנית הייצוב.

תוכנית ייצוב המשק לא הסתיימה ב-1985. מעצביה השתמשו בלקחי האינפלציה, ובהצלחת צעדי החירום שננקטו, כדי להחדיר מהפיכה כלכלית לישראל. כמה מהמלצותיהם היו בלתי נמנעות. אחרות, שנויות  במחלוקת עד היום, הובלעו באווירה הציבורית הפתוחה לשינוי עקב טראומת האינפלציה וריפויה. תוכנית ייצוב המשק היא, אם כן, האמא של הרפורמציה בישראל. אחריה, הפעלת רפורמה ועוד רפורמה נראית כדבר המובן מאליו.

דווקא בגלל זה, כדאי לשים לב למשפט נוסף בכותרת ספרו של ברונו, שאמנם מודפס למטה באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ההסכמה, המבוססת על יכולת ההידברות בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים, היא אחת מאשיות התוכנית. ברונו בחר לשים אותה בכריכה.

ובכלל, בהערת אגב, העניין הרב שספרו של ברונו מעורר אינו בהכרח נובע מהזדהות עם כל מה שכתוב בו. אלא, במידה רבה, מזיהוי המתח הפנימי של הכותב בין ההלם להסכמה, ובין גאוותו על סיפור ההצלחה הכביר של תוכנית הייצוב, להתכחשותו להאטה בצמיחה וההרס של מגזרי ייצור שלמים שבעקבותיה.

נזכרתי, בכל אלה, עם פרסום הסימנים להתאספות אינפלציה מחדש. זה לא שכל תרחישי האינפלציה דומים זה לזה. אבל משהו בצירוף הנתונים: התייקרות חומרי הגלם, פרפורי הבורסות, הפסדי העתק בכמה מבנקי ההשקעות הגדולים והנחשבים – מעורר אי-נוחות.

ומה יהיה אם האינפלציה תתחיל לטפס שוב? האם בישראל, 2008, אפשר יהיה לגבש הסכמה משולשת כמו אז? זו בוודאי שאלה שצריכה להתחיל להישאל. מי יהיה עכשיו מוכן לשבת לדבר – התאחדות התעשיינים המפוצלת והחלשה? ההסתדרות שכוחה תש? לאחר ששיטת הרפורמה הובאה עד הקצה, אפילו המורים, אפילו חברי הסגל האקדמי, מאבדים את היכולת לתקשר. והם הרי מה תפקידם, אם לא ללמד את כולם איך מדברים.