הנה עוד דבר אחד שהיה ואיננו עוד: המשוגעים של השכונה. לכל שכונה היו המשוגעים שלה, שהוסיפו צבע לחיים. היום הם מאושפזים, אני ממש לא בטוחה שזה לטובתם. על פי הסיפורים, התנאים במוסדות סגורים לא ממש מפנקים. צפוף מדי, אנשים ממילא לא מקבלים את הטיפול הראוי. אז מדוע לא לשחרר אותם, רובם המכריע לא מסוכנים.
כל האזור שלנו (חוץ מרעננה הבורגנית) היה סוציאליסטי ומפא"יניקי. אצלנו, ברמתיים, לא היה בית ספר תיכון, על כן, מובן מאליו שלמדתי בבית הספר על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי יוצאת השכם בבוקר לעלות לאוטובוס. האוטובוסים המפוצצים תמיד, הגיעו מתל אביב. ירדנו באזור התעשייה של כפר סבא, והלכנו מספר דקות. תחשבו רגע, יום גשם, זה ממש לא היה כיף.
רמתיים, כמו גבעתיים, הייתה עיר של מפא"י. אני זוכרת באיזו יראת כבוד התייחסתי למוכר הכרטיסים באגד. טוב, הוא גם היה מנהל התחנה, וידע כל קו מאיפה הוא נוסע ולאן. ובתור עיר של מפא"י, שתי תנועות נוער היו אצלנו משמעתיות: הנוער העובד והשומר הצעיר. שתיהן, בשלב מסוים, הפכו להיות שכנות, לאחר שזזו למקום משכנן החדש.
הוא קיים עד היום, הקו הזה מתל אביב לכפר סבא. ראיתי אותו לאחרונה בביקורי לפני מספר חודשים ברמתיים (הוד השרון). הוא נסע במהירות עצומה, אוטובוס חדש וענקי, הוא ישר עורר אצלי זיכרונות של פעם.
בקיץ 1949, סיימתי את הגן. תעודת הסיום תלויה מעל לשולחן הכתיבה שלי, חשוב שתהיה שם תעודה. שמי, אגב, לא מופיע שם. כתוב רק: "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י, המרכז לחינוך, גן הילדים ברמתיים, תעודה". ולמטה, בצד שמאל, בול עם תמונת הרצל וביאליק.
אני בטוחה שאתם קוראים 'הארץ', ומתלבטים כל בוקר בין הפרשנות של עמוס הראל לזו של יוסי ורטר. ככה זה כל בוקר, כל השבוע. והשאלה המכריעה היא, מה אתם עושים בסוף השבוע.
מול ביתנו, שכן ביתו של ראש המועצה המקומית רמתיים. ראש מועצה במשך שנים, נדמה לי עשרות שנים. זה היה בית ישן ומוזנח. ראש המועצה היה רווק זקן. עם זאת, הייתה עובדת מועצה שהוא הביא מפעם לפעם להתייעצויות בביתו. היא הייתה נשואה כמובן.
הרחוב שלי היה דרך עפר, שנמשכה ללא הפרעה עד כפר סבא בצפון ועד אין-לי-מושג-איפה בדרום. זו כנראה הייתה דרך הים העתיקה, או אחת מדרכי הים, הן בטח זזו לפה ולשם לאורך הדורות. אפשר היה לראות את עתיקותו על פי עצי האלון שנצבו על התוואי. אבל הרחוב שלי בפועל היה מוגבל למאתיים המטרים שבין התל עם אבני הריחיים בצפונו, לבין התל הנמוך יותר עם האירוסים הקטנים הסגולים בדרומו. שם התנהלו חיי. שם גרו החברים שלי.
ג'ורג'ור השמן/ בבטן יש לו בן/ איך קוראים לבן?/ ג'ורג'ור השמן. את השיר הנהדר הזה שרנו כמעט כל יום בגן הילדים. היינו עומדים על יד גדר הרשת, בצדו השני של הרחוב, תוקעים אצבעות בעיגולים ושרים. מעבר לרשת היה ביתן של שתי משפחות איטלקיות שהגיעו לארץ עם עליית הפשיסטים. זה היה בית איטלקי טיפוסי, שתי קומות ותריסי עץ ירוקים, פתוחים ביום. ג'ורג'ור, הלא הוא ג'ורג'יו, היה בנן של אחת המשפחות האלה.
ביום שנולדתי, כבר חיכו לי שני חברים. ניורם, הלא הוא יורם, ואחותו נורית. הם גרו שתי חצרות מאיתנו, בשטח אדמה ענקי שסבתם רכשה כשהגיעה לרמתיים. סבתם, שהפכה לבעלת משתלה גדולה, הייתה ידידה של אבא שלי בירושלים. אז, ניורם, שהיה מבוגר ממני ב-7 שנים, היה עומד ליד הלול שלי, תוקע אצבעות בין השלבים.
עידן השוק החופשי 