אל תתאמצו, זה לגמרי ברור, אני כותבת כאן על הוריי. הם מעולם לא ישבו במסעדה, וגם לא בבית קפה. ומה לעשות, יצאתי הפוכה. אני מתה על בתי קפה ומסעדות.

כשאני חושבת על הוריי, אני מבינה שזה היה סוג של סוציאליזם – שאף אחד לא ישרת אותם. אבל זה לא סוציאליזם מוגזם? אנשים מקבלים כסף על השירות. ייתכן מאד שהם גם לא מסוגלים לעשות משהו אחר. בכל מקרה, שני אירועים שאני זוכרת.

הראשון, נוגע רק לאמי. ערב אחד, כשאחותי הייתה אצלנו בבית, אני חושבת שזה היה אחרי לידת בתה, החלטנו לעשות לאמי הפתעה. לקחנו צנצנת נקייה מהמטבח, והלכנו לקפה-מסעדה שהיה על הכביש הראשי ממול לרחוב שלנו. ביקשנו שימלא את הצנצנת בגלידה. הגענו הבייתה, מזגנו את הגלידה לצלוחית והגשנו אותה לאמי. היא טעמה, ומיד עוותה את פניה. זו לא גלידה, היא קבעה, זה בצל. מסתבר שהקפה-מסעדה ממול הבית החזיק במקרר גם בשר עם בצל שהוא הכין לתבשיל. הגלידה הצמודה אליו אכן הייתה מגעילה.

אז אולי משום כך הוריי לא ישבו בבתי קפה. אצלנו, ברמתיים, לא היו בתי קפה מפוארים. זה מה שהיה. אבל אולי זה לא זה, כי הנה סיפור נוסף.

ביום העצמאות, 1957, קיבל אבי פרס ישראל לספרות ילדים. נסענו לירושלים, באוטובוס כמובן. ישנו במלון פשפשים במרכז העיר על יד כיכר ציון. הוטל דה וונטס הוריי קראו לזה באידיש. הוריי לא היו קמצנים, ממש לא. אבל הם היו חייבים להפגין צניעות. לא זוכרת כלום על ארוחת הבוקר. כנראה אין מה לזכור.

אלה כל הבילויים שאני זוכרת עם הוריי. שיא השיאים היה נסיעה לחברים בנשר, וביקור אצל בתיה בחיפה. אמי, לפעמים, נסעה לבית הבראה של ההסתדרות. בחדר אחד עם אישה שהיא לא הכירה. אכן, ימים אחרים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****