1 לספטמבר 2024. יום נורא. כן, זה יום נורא. אין יום נורא מזה. ואני בורחת, זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אז היום אבהיר לכם, איך אני מסוגלת לכתוב על אנשים עכשיו. גם אם יש חשש שמישהו יקרא, שמישהו ייפגע.
איך אני מעזה לכתוב על אנשים עכשיו
2 תשובות
1 לספטמבר 2024. יום נורא. כן, זה יום נורא. אין יום נורא מזה. ואני בורחת, זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אז היום אבהיר לכם, איך אני מסוגלת לכתוב על אנשים עכשיו. גם אם יש חשש שמישהו יקרא, שמישהו ייפגע.
אני מנסה לחשוב מה אני יודעת על סבא וסבתא שלי בגולה. למעשה, כמעט אפס, חוץ מהשמות שלהם. אולי קצת יותר על אמו של אבי שהייתה אהובה עליו במיוחד. סבתא זו גם ביקרה כאן, אולי חשבה אפילו להישאר, אבל היה לה קשה מדי. זה היה בזמן שאבי היה מורה בנשר, בשנים 1928-1929. היא הייתה אז בסוף שנות הששים שלה. אבי, הרווק באותה עת, גר בצריף על הכרמל והיה צמחוני. כך שהיא הייתה אמורה כל יום לרדת למרכז נשר, לקנות ירקות טריים, ולטפס לצריף מחדש.
כל מי שקורא כאן תקופה, בוודאי נתקל בשמו של ד"ר צייטלין, ידידם הטוב של הוריי. בעצם, היו אלה רבקה וד"ר זלמן צייטלין. וודאי מוזר לכם שאני קוראת לו ד"ר צייטלין. אבל, אמי הפולנייה אסרה עליי לקרוא לו זלמן. ד"ר צייטלין ככה הוא נקרא.