"תתכבדו, מפרי הארץ". הייתה אמי אומרת כשהגישה את קערת הפירות, מגינתנו כמובן, לחברותיי שהגיעו מתל אביב. הן היו בנות של סוחרים פולנים מכובדים, שהכרתי בצבא, הערצתי את דירות שלושת החדרים שלהן בשלמה המלך בתל אביב. מה להן ולפרי הארץ. רציתי שהאדמה תפער את פיה, ותבלע את אמי עם פרי הארץ שלה.
כשאבי היה ילד קטן, אבא שלו אמר שאין עוד דבר כזה. אומרים לו שהוא בא עם אבא לבית הכנסת מחר, לילה שלם הוא לא ישן, ולא נותן לאף אחד אחר לישון. וכך זה נמשך כל החיים.
צפירה, בתו, שלמדה אתי בבית הספר התיכון, שמעה שאני מתגייסת ביום שלה, והציעה לי לבוא איתם. היום זה אולי מצחיק, אבל אז להגיע מרמתיים לתל השומר בתחבורה ציבורית, ועוד מוקדם בבוקר, היה בהחלט סיפור. על כן שמחתי והודיתי להם כשעצרו לי. ספיר נענע בראשו, ומיהר לשוב לערימת ניירותיו. כל הדרך לא שמעתי ממנו מילה. בכל זאת שמחתי.
הוריי מעולם לא ישבו בבית קפה או במסעדה. הם גם לא שיחקו קלפים. הם היו סוציאליסטים. כך יצא, שגם להמשיך לקרוא
עידן השוק החופשי 