כמעט כל אחר צהריים אנחנו יוצאים לטייל ברגל בשכונה. יש לנו סיבוב רגיל, בערך עשרים דקות. יש חצי סיבוב, כשממהרים או כשיורד גשם. ויש סיבוב גדול: עולים בעלייה התלולה על יד הבית, מגיעים לטיילת, וחוזרים. וכל פעם מתעוררת אצלי אותה שאלה: מדוע אהבתי כל כך את בית הכרם, מדוע אני לא מסוגלת לאהוב את השכונה הזו.
הגענו למבשרת ציון לפני 22 שנה. זה באמת המון זמן. אבל אני לא מרגישה וותיקה כאן. לא מרגישה שזה המקום שלי. הבית שלנו יפהפה. התאהבנו בו ברגע. הוא גדול, מואר, ומעוצב באופן מושלם. תכנן אותו ארכיטקט ידוע. אנחנו מסרבים לעזוב אותו למרות המדרגות. הנוף שממולו, אין יפה ממנו. הר תלול עם מערות עתיקות ממש מול העיניים.
את גינת הגג שלנו בבית הכרם בירושלים, אני זוכרת בגעגועים עצומים. היא הייתה גינה ספונטנית, לא מתוכננת. היא לא ראתה גנן מימיה. את שתילי הגרניום על הגדר שמסביב, גנבנו מכל מיני מקומות, לא כשתילים אלא כענפים שקטפנו כי אהבנו. וחוץ מזה, הייתה שם תערובת יפהפייה של צמחים שקנינו עם כאלה שקיבלנו במתנה. אנשים ידעו, כדי לשמח אותנו, מספיק להביא צמח.
עידן השוק החופשי 