סיפור אחד מהילדות, משום מה, חרות חזק בזיכרוני. זה סיפור מגיל ארבע-חמש. אבי עומד לצאת מהבית. אני קושרת ממחטה נקייה למתלה האחורי של חגורת מכנסיו. הוא הולך ככה לעבודה, אנשים מן הסתם מגיבים. כשהוא חוזר הבייתה הוא אומר לי נו-נו-נו וצוחק. אמי הפולנייה כמובן מלבישה על עצמה פרצוף כועס. אני כמובן אוהבת יותר אנשים שיודעים לצחוק.
אתם, כמוני, בוודאי למדתם את תולדות הציונות מהספרים. אז הרצל כתב ככה, ואחד העם כתב ככה. הורינו קראו את זה, וישר עלו לאונייה שהובילה אותם לארץ. אבל יש גם סיפור אחר, לא פחות אמיתי, ואותו אבי סיפר לי כשכבר היה זקן, ולא עשה חשבון לאף אחד. אבי גדל בעיירה בשם רוז'ישץ', בצפון-מערב אוקראינה, על גבול פולין. הם לא היו עשירים, אבל היה להם בית עם גינה שטופחה באהבה על ידי סבתי. אבי ספג שם את אהבת הטבע שלו, ואת הרצון לעקוב אחר צפצופי הציפורים. ואז הגיעה מלחמת העולם הראשונה, עם החזית על יד אותה עיירה. ביתם של סבי וסבתי נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. מדוע? סתם ככה, בא להם.
עידן השוק החופשי 