כמעט כל אחר צהריים אנחנו יוצאים לטייל ברגל בשכונה. יש לנו סיבוב רגיל, בערך עשרים דקות. יש חצי סיבוב, כשממהרים או כשיורד גשם. ויש סיבוב גדול: עולים בעלייה התלולה על יד הבית, מגיעים לטיילת, וחוזרים. וכל פעם מתעוררת אצלי אותה שאלה: מדוע אהבתי כל כך את בית הכרם, מדוע אני לא מסוגלת לאהוב את השכונה הזו.
הגענו למבשרת ציון לפני 22 שנה. זה באמת המון זמן. אבל אני לא מרגישה וותיקה כאן. לא מרגישה שזה המקום שלי. הבית שלנו יפהפה. התאהבנו בו ברגע. הוא גדול, מואר, ומעוצב באופן מושלם. תכנן אותו ארכיטקט ידוע. אנחנו מסרבים לעזוב אותו למרות המדרגות. הנוף שממולו, אין יפה ממנו. הר תלול עם מערות עתיקות ממש מול העיניים.
1 לספטמבר 2024. יום נורא. כן, זה יום נורא. אין יום נורא מזה. ואני בורחת, זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות. אז היום אבהיר לכם, איך אני מסוגלת לכתוב על אנשים עכשיו. גם אם יש חשש שמישהו יקרא, שמישהו ייפגע.
עידן השוק החופשי 