כישלונה של ממשלת ישראל בתחום הדיור ניכר כבר ברובד הכי בסיסי שלו: מדידת שינוי המחירים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת את הנתון שלה, משרד האוצר יוצא עם הנתון שלו. ברור לגמרי, לכל מי שקצת מתמצא בתחום, כי נתוני הלמ"ס הם העדיפים. אבל אין לכך ביטוי חד-משמעי בהתבטאויות הממשלה.

להמשיך לקרוא ←

 
מי שחרת על דגלו את מושג החופש הכלכלי בישראל הוא הליכוד המורכב משתי מפלגות שהחופש מובנה בשמן: חירות והליברלים. מפלגת הליברלים, שאיגדה בתוכה סוחרים ואנשי עסקים קטנים, חתרה לחופש בנוסח אירופה של המאה ה-18 – חופש כלכלי שהוא ביטוי לחופש הפרט בפני המדינה. מפלגת חירות, שלצדה, התחייבה לחופש מדיני-ביטחוני, חופש המושג בעזרת גיוס משאבים על ידי המדינה.
 
הליכוד עלה לשלטון ב-1977, וצעדיו הכלכליים היו מהוססים במשך שנים מספר. את אידיאל החופש הכלכלי שלו, הוא מימש דווקא בעקבות תוכנית ייצוב המשק של 1985, שאותה גיבשה ממשלת אחדות לאומית – ממשלה שראשה היה שמעון פרס ממפלגת העבודה, ושר האוצר שלה היה יצחק מודעי מפלג הליברלים בליכוד.
 
העברת המשק לדגם השוק החופשי המקובל במדינות המתועשות נעשתה בעיקר בתקופה שבין 1985 ל-2001. באותן שנים הוסרו המגבלות שנותרו על כניסת הכספים למשק ויציאתם ממנו. קביעת שער החליפין של השקל נמסרה מהממשלה לשוק החופשי. במקביל, נחשפו ליבוא מגזרי המשק שעוד היו מוגנים. שחרור המשק מעולה של הממשלה לווה בהקטנת חלקו של התקציב הממשלתי בסך התוצר, בהפרטת מיזמיה העסקיים של הממשלה, ובהקטנת התחיקה, הבקרה והפיקוח הממשלתיים.
 
חלפו שנים, כלכלת ישראל הפכה לכלכלת שוק לכל דבר. כלכלה שלכאורה דומה לכלכלות מערביות רבות. והנה, העימות המדיני האחרון בין ישראל לארה"ב מעורר מחשבה מחודשת לגבי הסתירה המובנית בין חופש כלכלי לחופש מדיני-ביטחוני, והתאמתה של ישראל לדגם השוק הסטנדרטי.
 
ראשית, הסיוע האמריקאי לישראל. ממשלת ארה"ב מסייעת לישראל במענקים ובהלוואות מאז קום המדינה, אך בתחילת התקופה היו אלה סכומים קטנים שהוגדלו רק בעת הצורך. מאז שנת 1985, שנת פרשת המים הכלכלית של ישראל, עומד הסיוע על סכום די קבוע של כ-3 מיליארד דולר לשנה. בתחילה, רק 2 מיליארד הופנו לסיוע ביטחוני, והשאר לאזרחי; היום, כמעט כל הסיוע ביטחוני.
 
סכום של 3 מיליארד דולר לשנה אינו סכום זניח. הוא מהווה כ-4%-3.5% מתקציב מדינת ישראל. ומנגד, מנקודת הראות האמריקאית, ישראל כבר שנים רבות היא הנהנית הגדולה ביותר מסיוע החוץ מדי שנה, והנהנית הגדולה ביותר מהסיוע המצטבר מאז מלחמת העולם השנייה. עובדה זו מתבטאת בדבריו של תום פרידמן, פרשנו הבכיר של הניו-יורק טיימס, ליניב חלילי במוסף 7 ימים מה-26.3.10. בראיון שעוסק בעימות האחרון בין ארה"ב לישראל, שואל חלילי: נראה שממשל אובמה מפספס נקודה משמעותית אחת: בישראל, ירושלים היא עניין אמוציונאלי ולא נושא לדיון טריטוריאלי. עונה לו פרידמן: אתה יודע מה נחשב לאמוציונאלי בארה"ב? מענק של 3 מיליארד דולר בזמן שמשתוללת מכת אבטלה.
 
האם המענק הזה הכרחי? למה הוא נותר בגובה 3 מיליארד דולר מאז תוכנית ייצוב המשק ובמשך 25 שנה? זו שאלה טובה, שהתשובה עליה אולי יכולה ללמד משהו על יחסי הגומלין בין מדינת ישראל לשוק החופשי שלה.
 
אך זה עוד לא הכל. התלות במענק היא החיבור הגלוי לעין בין כלכלת ישראל לכלכלת ארה"ב. החיבורים הסמויים הם לא פחות חשובים, והם התרבו והתהדקו מאז שהמשק הישראלי אימץ את גרסת השוק החופשי הנוכחית. הגברת הפתיחות כלפי חוץ של המשק, והחלשת השליטה הממשלתית על שוק ההון והמטבע, הגבירו מאד את רגישותו של המשק הישראלי לאווירת העולם הרחב. מכאן, שכל ביטוי של מורת רוח מצד הממשל האמריקאי כלפי ישראל עלול להתבטא מיד בנפילת בורסת תל-אביב, בבריחת הון מהארץ ובפיחות ניכר של השקל. זאת, משום שמרבית הכספים החיצוניים המושקעים בשוק ההון כאן הם כספים אמריקאיים, ומרבית הנפקות ההיי-טק הישראלי נעשות בנאסד"ק – בורסת ההיי-טק האמריקאית.
 
את העובדה הזאת נתניהו ועמיתיו לממשלת מבינים היטב. החופש הכלכלי הרב בישראל מגביל את החופש המדיני והביטחוני שלה. נכון, במקורו, החופש הזה נועד להעניק כוח לכלכלה ולמדינה. אלא, שהמשבר העולמי הנוכחי מבהיר אפילו לארה"ב שפתיחות (הגוררת חוב ענק לסין) היא לא תמיד חופש או כוח. פתיחות רבה מדי עלולה להוביל לשעבוד. אם כך בארה"ב, על אחת כמה וכמה במשק פתוח מעצם מהותו: שיעור היבוא והייצוא מהתמ"ג בישראל נע סביב ה-45% מהתמ"ג בעוד שבארה"ב הוא נע סביב ה-15% מהתמ"ג. כן, חופש במאה ה-21 הוא מושג מורכב. חג חירות שמח לכולנו.
 
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

 
גוצ'י-פוצ'י, כך קראו להם בשפה המדוברת. גוצ'י-פוצ'י פרחו עם תרבות הפרברים של שנות ה-70 והריקנות הנלווית לה. שניהם מותגים איטלקיים לביגוד ודברי עור. שניהם שואבים את כוחם מהיותם נחשקים על ידי הסלבריטאים. שניהם מוחזקים היום בידי תאגידי ענק – גוצ'י בידי פינו-פרינטמפ-רדוט, פוצ'י בידי LVMH.
 
עשרות שנות שגרה, ופתאום  ב-28 לפברואר השנה, הפתעה מצד גוצ'י. מודעת ענק על פני דף שלם בהרלד טריביון. בית המלאכה של גוצ'י, פירנצה 1921. על האנקולים בקיר מאחור, תלויים חלקי תיקים ואביזרי עור אחרים. בחזית, רוכנים שלושה עוטי חלוקים בהירים על עבודתם. זה שפניו מופנים למצלמה, לבוש כיאות בחולצה לבנה ועניבה ומבטו מרוכז. זהו גוצ'יו גוצ'י האב המייסד. השנה היא שנת הקמת המותג.
 
מתחת לתמונה, בגדול, מופיע הלוגו GUCCI, ובשורה נפרדת, 'לעולם עכשיו'. למטה, באותיות קטנות יותר, נכתבת הפואזיה הבאה: "האיש. התשוקה. החלום. גוצ'יו גוצ'י, חי את חיי האומן בפירנצה של 1921. אותנטי. מתמיד. מקדיש את עצמו לשלמות. רוחו שורה על מסורותינו היום. יופיו של מה שהוא התחיל נספג על ידי דורות של בעלי מלאכה במשך 90 שנה. רצונו ליצור מה שנשאר לעד מניע כל אחד מאיתנו. נוגע בעברנו כשאנו מעצבים את העתיד. מאלץ אותנו להעביר את מורשתו האיקונית קדימה – עכשיו ולעולם ועד."
 
ההתפיטות סביב אומנותו של גוצ'י האיש ושל בית גוצ'י, והדגש על היותם אנשי מלאכת מחשבת, מזכירים מיד את הפרסומת ללואי ויטון שתוארה כאן לפני מספר חודשים. גם היא הופיעה בהרלד טריביון. גם היא, בצילום נוסטלגי. גם היא לוותה בתיאור משתפך של חומרי הגלם המשובחים מהטבע שבהם משתמש המותג, ושל העבודה הסבלנית והדיוק המושקעים בכל תיק.
 
ניתן לשער כי הדמיון בין שתי הפרסומות אינו מקרי. על פי מכירותיו, לואי ויטון הוא מותג האופנה הגדול בעולם, גוצ'י הוא מותג האופנה השני בגודלו. כך, גוצ'י הולך בעקבות אחיו הגדול, גם אם במאמר מוסגר נאמר שפרסומתו של לואי ויטון מעודנת יותר, מתוחכמת יותר.
 
אבל ההדגשים בשתי הפרסומות דומים. מה יש כאן, אצל גוצ'י? הצבתו במרכז של האדם העובד – בעל המלאכה – ולא של בעל המניות, בעל הכסף, בעל הכוח. סגידה מחדש לתכונות שהיה נדמה כי חלפו מן העולם: תשוקה, היכולת לחלום, אותנטיות, התמדה, חתירה לשלמות, השאיפה ליצור. כבוד למסורת שעוברת מדור לדור, והדגשה של המקומיות.
 
זוהי נסיגה ברורה מכל הערכים שמשלו בכיפה ב-30 השנה האחרונות: החתירה לכסף ועוד כסף; הגלובליות המתכחשת להיסטוריה ולשורשים; הבוז לפריירים שעושים את עבודתם מתוך עניין ואהבה.
 
כן, לא ניסחף, המפרסם הוא מותג גוצ'י האיטלקי, שמחזור מכירותיו ל-2007 היה כ-8 מיליארד דולר. מאחוריו עומד תאגיד צרפתי ענק. שני הכוחות האלה משלבים ידיים בשביל כסף. רק כסף. אבל הם מבינים שכדי להרוויח כסף עכשיו, צריך לחזור לבון-טון של פעם: בני תרבות לא מדברים על כסף. בני תרבות מדברים על יופי ועל ערכים. צביעות? שיהיה. צביעות היא יסוד הציוויליזציה. על כן שינוי בקוד הצביעות הוא שינוי תרבותי מהותי.
 
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***

שוב ושוב אני כותבת על רגולציה. שוב ושוב קוראים מגיבים: כתבת יפה, אולי תסבירי לנו מה זה. מה הם אומרים? שאני מדברת קלקלית? אז, הנה, עוד מאמץ להבהיר לכולם וקודם כל לעצמי מה הן  רגולציה ודה-רגולציה, וגם דוגמא קטנה שחשוב להביא לידיעת הציבור.

רגולציה, על פי מילון אבן-שושן, היא ויסות, הסדרה, קביעת סדר מסוים בדבר. בהמשך, כתוב גם: "מנגנון הפיקוח הממשלתי הוא רגולטור חשוב במסחר." רגולציה, על פי לקסיקון אנציקלופדי חדש של דוד שחם, היא הסדר, סידור, ויסות, הכוונה. בהמשך, מפורט עוד: "משתמשים במילה זו לכינוי התערבות ממשלתית בתהליכים כלכליים וחברתיים." הקידומת "דה"  היא כמובן שלילת הרגולציה או ביטולה.

הרגולציה והדה-רגולציה מתייחסות לכל תחום שבו הממשלה פעילה: קביעת סטנדרט למשקל של קילוגרם אחד, בדיקת מאזניים בחנויות, ביקור פתע של פקחי מע"מ בשוק מחנה יהודה, הכרזת עמלה מרבית בבנקים ומעקב אחר החריגות ממנה, קביעת מכסת מטבע זר לאזרחי ישראל שמבקרים בחו"ל ועוד כיד דמיונו של השליט.

ברור מכאן שהרגולציה מורכבת מתחיקה, ממעקב אחר הציות לחוק, ומענישת הלא-מצייתים. דוגמא יפה לדה-רגולציה – עזיבת תחום לידי השוק החופשי –  מתקבלת מדו"ח ה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי) שפורסם לאחרונה בתוך ההליכים לאישור התקבלותה של ישראל לארגון, ומוכתר בכותרת הלא-מחממת-לב "ישראל: חברה חצויה".

אחת הדיאגרמות הבולטות בדו"ח משווה בין ממוצעי מספר העובדים המטופלים על ידי פקח עבודה במדינות שונות. מיותר לומר שככל שמספר העובדים תחת חסותו של כל פקח קטן יותר, כך רב יותר הסיכוי לפיקוח הדוק ואפקטיבי. ככל שהמספר קטן יותר, כך נציג החוק יכול להקדיש זמן רב יותר לכיבוד זכויותיו של כל עובד – שכר מינימום, תשלומים סוציאליים, שעות עבודה מוגדרות, בטיחות ואיכות חיים במקום העבודה.

באורח די צפוי, מספר העובדים לכל פקח עבודה בישראל גבוה בהרבה מהתקן שסומן על ידי ארגון העבודה הבינלאומי. תקן הארגון הוא עשרת אלפים עובדים לפקח במדינות מפותחות ו-20 אלף עובדים לפקח במה שהם מכנים כלכלת מעבר. האם ישראל היא מדינה מפותחת או כלכלת מעבר? חבל להתייגע בהגדרה כי אצלנו מספר העובדים לפקח הוא 62 אלף איש.

כדאי לדעת שמספר זה קרוב לנהוג בארה"ב – פקח ל-65 אלף איש – ועדיין משופר מאד בהשוואה למצב במקסיקו – פקח אחד ל-192 אלף איש. אבל שורה ארוכה של מדינות נמצאת מתחת לישראל, ביניהן גרמניה (אחד לעשרת אלפים), ספרד (אחד ל-12 אלף), צרפת (אחד ל-20 אלף) ואפילו תורכיה (אחד ל-39 אלף).       

ה-OECD חוסך מאיתנו את המאמץ לפרט ולומר מהי משמעותו של פיקוח ראוי על חוקי העבודה. בהתייחסו לנתונים הוא אומר: "לישראל יש בעיה כללית של היכשלות באכיפת חוקי העבודה שלה, כגון תנאי המינימום לתעסוקת תושבי המדינה והעובדים הזרים. זה, בעיקר, מפני שישראל אינה משקיעה מספיק  ביכולת האכיפה: הפיקוח על העבודה, לדוגמא, סובל מחסר תקציבי וממחסור בכוח אדם. הסנקציות על המעסיקים שאינם מכבדים את חוקי העבודה גם הן חלשות".

הפיקוח על העבודה בישראל כפוף למשרד העבודה והרווחה. על פי הנתונים הסטטיסטיים המוצגים לעיל, הוא כולו מסתכם ב-45 פקחי עבודה לכל המדינה. אין להתפלא, אפוא, על השיעור הגבוה – המוצג בדיווחים חוזרים ונשנים – של הפרת חוק שכר מינימום ועוד חוקי עבודה חשובים בישראל.

נסתכל כעת על כל המתואר לעיל כתרגיל בהבנת משמעותה של הרגולציה. בשנים האחרונות, מתנהלת מתקפת חקיקה בנושאי עבודה על ידי חברי כנסת חרוצים. החקיקה המכונה "חברתית" מקנה כבוד ויקר למחוקקיה. אך פרט קטן אחד נשכח בכל השמחה: אין מי שיפקח על מילוי חוקים אלה, ולכן בשיעור ניכר ממקומות העבודה הם אינם מקוימים.

יש מסקנה? כן, רגולציה – במקום עוד עשרה חוקי עבודה שלא יקוימו. מי שחפץ בטובתם האמיתית של העובדים, מוטב שיעביר בתקציב הממשלה ובחוק ההסדרים הבא את ההחלטה הלא-זוהרת על הגדלת מספר פקחי העבודה. אין צורך להיסחף, הוספת 60 פקחי עבודה בישראל מדי שנה, במשך ארבע השנים הבאות, תקדם את ישראל לתקן הפיקוח הבינלאומי המומלץ. תוספת העלות להכפלת תקני הפיקוח בישראל פי חמש היא ממש פרוטות במונחי תקציב המדינה הכולל.

היזמה להגברת הפיקוח תדבר ללבם של עובדים רבים יותר מאשר ארגון עוד מופע בפסטיבל חוקי העבודה. משום מה, אצלי לפחות, ישנה תחושה עמוקה של קשר בין חקיקת חוקי עבודה שאינם מקוימים לרייטינג של כמה מפלגות שאני מכירה ואפילו מחבבת.

 
בעשרים השנה האחרונות הרגילו אותנו לחשוב שהממשלה היא בעיקר גוף עסקי לא מוצלח. ניהול מפעלי תעשייה? המגזר הפרטי טוב יותר. ניהול רשת טלפונים? אין מה לדבר, התחרות מנצחת. וכך עברו מתחבורה לבריאות, לחינוך ואפילו לבתי סוהר. מה השאירו לממשלה? אולי ביטחון לאומי (וגם פה ההיבט הציבורי כבר מתחיל להתכרסם) ויחסי חוץ שבהם אי אפשר לוותר על הסגנון הישראלי הממשלתי החינני. 
 
כבר התרגלנו למחשבה שהממשלה אינה טובה לשום דבר, אך עדיין האמנו ביחידותה ונפרדותה מהעסקים. נכון, במשטרים בעלי גוון סוציאליסטי, כמו ישראל ב-40 שנותיה הראשונות, הממשלה נכנסה לייצור, בעיקר בתחומים כגון תעשייה ביטחונית ופיתוח אוצרות טבע. אך זה היה היוצא מהכלל. ככלל, גם בימי ראשית המדינה בישראל, האמינו ביזמה הפרטית וטיפחו אותה בהדרגה. עם זאת, מאז ועד עתה, דבקו בייעודו הייחודי של כל אחד משלושת המגזרים זה לצד זה – משקי בית, ממשלה ועסקים. לאחרונה, גם חלוקה זו מתחילה להתערער.
 
בדיון המתלהט על הריכוזיות במשק הישראלי, יש המציגים את הממשלה כעוד גוף שווה ערך וייעוד לגופים הפרטיים השולטים. עוד גוף ריכוזי אחד. נחזור לרגע להגדרת הריכוזיות: ריכוזיות היא שליטתם של גופים מעטים בתחום מוגדר. מבנה הבנקאות בישראל הוא המחשה קלאסית לריכוזיות. שני הבנקים הגדולים – לאומי והפועלים – כל אחד מהם החזיק בידו 29% מהנכסים הבנקאיים בשנת 2008. דיסקונט תפש עוד 17%, ויחד עם מזרחי-טפחות והבינלאומי הראשון – חמש הקבוצות הבנקאיות הגדולות אחזו בידיהן 94% מנכסי הבנקים בישראל. המבנה הזה מופיע בישראל כמעט בכל תחום: תחבורה ציבורית, טלפוניה, אינטרנט, מכירת ספרים, ייצור מזון, שיווק מזון ועוד.
 
ההסבר לריכוזיות בישראל נשען על "יתרונות לגודל" – אחת מהבחנות היסוד של הכלכלה. לאמור, רוב ההתארגנויות הכלכליות יעילות יותר בקנה מידה גדול. ולכן במשק קטן, כמו המשק הישראלי, כמעט כל תחום יכול להיות מכוסה על ידי חברה אחת או שתיים או שלוש. מיעוט המתחרים בכל תחום יוצר בעיה. הגופים המועטים פוגעים בתחרות, לעתים על ידי שהם מתאגדים ביניהם נגד כל העולם, ולעתים על ידי שהם מתחרים ביניהם תחרות הרסנית ביניהם שמנטרלת את הקטנים. כך או כך, הם אינם פועלים על פי עקרונות התחרות המושלמת שעליה מושתת מודל השוק החופשי – תחרות בין יחידות שאף אחת מהן אינה דומיננטית מדי.
 
את הפגם הזה בשוק החופשי נהוג לתקן בעזרת התערבות ממשלה. רגולציה ממשלתית הינה הסדרת השווקים, ויסותם ופיקוח עליהם. הרגולציה הייתה מכשיר מקובל בעולם המתועש עד לשנות ה-80, ופירוקה – הדה-רגולציה – הינו אחד מיסודות הסדר הניאו-ליברלי. לאחרונה, לאחר התנסות בתוצאות הדה-רגולציה – גוברים הקולות הקוראים להחזרת הרגולציה. זאת, מתוך זיהוי מחודש של עצמת הכוחות הגדולים השולטים אפילו במשק ענק כדוגמת המשק האמריקני. עד כאן אין מחלוקת. אלא שכתגובת נגד נשמע פתאום טיעון האומר שהממשלה גם היא כוח גדול.  הממשלה היא מעין חברה גדולה, ואם כן, מה נועיל בחיזוקה?
 
לטיעון הזה יש קסם דמגוגי. כן, הממשלה היא גוף גדול, וללא ספק גם גוף שולט. אלא מה? לשם כך היא נוצרה. הממשלה נועדה לממש אינטרס משותף של קבוצת אנשים גדולה. האינטרס עשוי להיות פוליטי-ביטחוני – הגנה צבאית או דיפלומטית על כברת ארץ. האינטרס עשוי להיות שיתופי-ערכי – מניעת פשיעה, מניעת הדבקה במחלות, הפקת תועלת מהשכלה כללית. האינטרס עשוי גם להיות כלכלי – תיאום מערכות כלל-ארציות כגון תחבורה ותקשורת, או מיצוי יתרונות לגודל.
 
בכל אחד מהתחומים שלעיל עשויה יזמה פרטית להחליף את הממשלה. ניתן, למשל, להפריט את החינוך בשם החופש האישי, אבל האם אפשר לעזוב אותו לגמרי לידי המגזר הפרטי ללא דרישת לימודי ליבה? ואם ליבה, מי יפקח על ביצועה? כך בכל תחום אחר: אם חיים ביחד נדרשת הסכמה על מידת השיתוף הרצוי, ופיקוח על מימוש השיתוף הזה. לשם כך ישנה ממשלה, והעובדה היא שמידת מעורבותה בכל תחום משתנה ממדינה למדינה. ובמילים אחרות, מהו תפקיד הממשלה? אין לכך מענה חד.
 
הבנת ניגוד האינטרסים המובנה בעצם תפקודה של הממשלה היא שמעצבת את המבנה הייחודי שלה. המגזר הממשלתי בכל מקום מורכב ממספר רשויות שמבקרות אחת את השנייה, וממגוון משרדים שנלחמים אחד בשני על כסף ועל כוח. המאבק הבין-משרדי מבטיח את שקיפות הממשלה ואת חשיפת ניגודי האינטרסים שבתוכה לעיני הציבור.
 
ניקח, לדוגמא, נושא כגון השליטה על מספר העובדים הזרים בישראל. כאן, המלחמה הבין-משרדית תתנהל בין משרד העבודה למשרד הפנים, למשרד החקלאות, למשרד הבריאות, למשרד האוצר ועוד. משרד החקלאות עשוי לתמוך בדרישת החקלאים להגדלת מכסת העובדים הזרים. משרד העבודה – משיקולי מניעת אבטלה – יתנגד לדרישה זו, ויציע חלופות שימשכו ישראלים לענף. משרד האוצר ישחק משחק כפול: יתמוך בתעסוקת ישראלים באופן מוצהר, אבל לא יקצה כספים לסבסוד תעסוקת ישראלים. משרד הפנים יתנגד להכנסת זרים למדינה משיקולי אזרחות. כל אלה, יתבטאו בממשלה בדיונים סוערים.
 
החלטות הממשלה יועברו לאישור ועדות הכנסת, והשמחה שם עוד תגבר. שם גם יתחדד הניגוד בין הקואליציה לאופוזיציה, ותגבר המוטיבציה להדלפות. התקשורת תצטרף ותתרום את שלה. בתוך כל אלה הצביעות תחגוג, ולמי שלא מכיר את הסיפור יהיה קשה לעמוד על האמת. ובכל זאת, הציבור יתחיל להיות מודע לבעיה ויגבש דעות ותגובות משלו. במקרים מסוימים, הציבו
ר אף יפנה לעזרת בית המשפט – עוד דרג במגוון הדעות והכוחות שמעצבים את פני המדינה.
 
התיאור שלעיל הוא במידה מסוימת אידיאליזציה של תפקוד הממשלה. הוא אינו מכיל את מלוא המורכבות של ישראל בימים אלה – ימי הדה-רגולציה. המחשה לכך ניתנת מתוכנית הממשלה שהוכרזה אתמול לצמצום מספר העובדים הזרים. מה חסר בה? למשל, מפקחים של משרד העבודה שיעברו באתרי הבנייה ויבדקו את רישיונם של המועסקים בהם. למשל, רשות שתבדוק באופן שוטף את חוקיות תשלומיהן ותקבוליהן של חברות כוח האדם בישראל.
 
וכאן מגיעים להגדרה יותר ברורה של תפקיד הרגולציה. הרגולציה, במהותה, היא האמצעי לבדיקת התואם בין יעדיה המוצהרים של המדינה לחיי היום-יום שלה. רגולציה מתחילה כבר בשלב התכנון. ועדת הכספים בכנסת בודקת אם הטלת מס כלשהו תואמת ליעד השוויוניות. אבל, הרגולציה בעיקר מתרכזת במנגנונים היומיומיים הקטנים. איך עובדת התחרות בין רשתות השיווק? איזה כוחות מעורבים בקביעת שער החליפין של השקל? איך נקבעת רבית המשכנתאות?
 
ניקח, לדוגמא, רגולציה אחת מרכזית שהלכה לאיבוד. בתהליך החדרת התחרות לתחבורה הציבורית הוסיפו עוד חברות אוטובוסים מקבילות לאגד. ההנחה הייתה שהדחת אגד ממעמדה כבת-יחידה תתרום להוזלת מחירי הנסיעות ולשיפור השירות לציבור. צד אחד של המשוואה אכן הוגשם: תעריפי הנסיעות בקווים מסוימים הוזלו. זו אכן הייתה מטרת התרגיל: הוזלת מחירים ובעיקר צמצום הסובסידיה שהאוצר העביר לאגד. מנגד, בשם התחרות איש אינו בודק היום את טיב השירות, ומשרד התחבורה בוחר לעצום עין. כך, למשל, בנסיעה בין-עירונית בקו ירושלים-תל-אביב מעלים נוסעים בעמידה תוך סיכון חייהם. לאחר איסוף הנוסעים בתחנות הביניים, נהג האוטובוס דוהר לכביש המהיר מבלי לוודא שכולם הצליחו להתארגן לעמידה בטוחה. האוטובוסים מלוכלכים יותר מאלה שהיו לפני עשר שנים, ישנים יותר, מוזנחים יותר. לעתים קרובות הם אינם מגיעים בזמנים שנקבעו. הנה, באופן ברור, הקשר בין הדה-רגולציה ליעד הניאו-ליברלי של "ממשלה קטנה" – פחות הוצאה ממשלתית, פחות מסים.
 
מה רגולציה יכולה לעשות כאן? היא יכולה לאסור על הסעת אנשים בעמידה בכביש המהיר. היא יכולה לפקח על מהירות הנהיגה בתחבורה הציבורית. היא יכולה לבקר את ניקיון האוטובוסים, את תחזוקת מזגניהם ושאר ציודם. היא יכולה לערוך סקרים על עמידה בלוח הזמנים שמתפרסם ועוד ועוד.
 
מגזר אחר שמשווע לרגולציה שהייתה כאן ונמחקה הוא מגזר הפיננסים. בנק ישראל על פי הכרזותיו אינו רואה את תפקידו בהגנה על הצרכן ומתמקד בשמירת יציבותו הפיננסית של המשק. האם באמת אין קשר בין ה"יציבות" למידת ההגינות שבה הבנקים או קופות הגמל נוהגים בלקוחותיהם? הרי אפילו בארה"ב מקשרים היום בין הכסף הקל בענף, שגרם לאיבוד העשתונות של המנהלים ולערעור היציבות. אבל לפני ההתפלספות, מה ניתן לעשות במקרה הזה? הנה צעד קטן אחד: עיצוב פורמט בנקאי אחיד ושקוף לדיווח על החזרי המשכנתאות, ועל העמלות והתשלומים האחרים שנגבים מהחייבים. עוד צעד דומה: פיקוח רציני על קופות הגמל וקרנות הפנסיה שהיום מדווחות מה שהן רוצות, וגם אם הן נתפשות בטעות אינן ממהרות לתקן.
 
נכון, הרגולציה המתוארת לעיל היא הפעלת כוח של הממשלה. נכון, מכירת וקניית שירות או מוצר על ידי הממשלה הן הפגנת כוח של גוף גדול. נכון, הממשלה היא לעתים גוף עסקי כושל- איך לא? עשיית עסקים אינה ייעודה העיקרי. ייעודה העיקרי הוא למשול. והכוחות הפוליטיים בתוך המדינה אמורים לדאוג שהיא תמשול בתבונה ובצדק. תמשול גם על גופים גדולים אחרים, שמעצם הגדרתם אינם מחויבים לתבונה ולצדק שלה.

 
מודעת ענק על פני דף שלם בהרלד טריביון משכה את תשומת לבי בשבוע שעבר. במרכז המודעה, שהופיעה בגרסאות שונות במשך מספר ימים, התנוסס צילום של בחורה יפה שכל-כולה שקועה בתפירת ידית של תיק עור. צבעי התמונה – שחור, לבן, חום – הבעת הטוהר על פני הבחורה והאור הנוגה עליהם, מזכירים תמונה של מדונה – המדונה של מלאכת המחשבת.

מתחת לצילום, שמילא כמעט את כל הדף, נכתבו בכל פעם שורות אחרות. הגרסה שנמצאת בידי מוכתרת בכותרת: "התופרת עם חוט פשתן ושעוות דבורים". בהמשך, כתובים המשפטים הבאים: "מחט, חוט פשתן, שעוות דבורים וסבלנות אינסופית מגנים על כל תפר עליון מלחות ומחלוף הזמן. אפשר לומר שתיק לואי ויטון הוא אוסף של פרטים. אך עם תשומת לב כה רבה המורעפת על כל פרט, האם מן הראוי שנקרא להם רק פרטים?"
 
ובאמת, אלה לא רק פרטים. לואי ויטון מוכר לנו מקצוענות ללא דופי, מסורת עתיקה (חוט פשתן ושעוות דבורים), חומרי גלם טבעיים מובחרים (חוט פשתן ושעוות דבורים), דיוק, הקפדה, ותום וטוהר שנדמה היה כי חלפו מן העולם.  
 
זה אותו לואי ויטון שבסדרת מודעות מהחודשים האחרונים מכר לנו תיקים בעזרתם האדיבה של גורבצ'וב, שון קונרי וידוענים אחרים, שצולמו נוסעים ברכבי יוקרה או נופשים באתרים מפוארים, ועל ידם לגמרי במקרה מונחים תיק נסיעה או מזוודה של לואי ויטון.
 
אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהמעבר מהסתמכות על הילת הסלבריטאות לאור שקורן מפניו של אדם עובד הגאה בעבודתו מסמן משהו. הסלבריטאות הופכת להיות אאוט בימים אלה – סלבריטאות של רדיפת ממון, כבוד וכוח, לא פעם על חשבון אחרים. סלבריטאות שנדחפת באופן ישיר ועקיף על ידי רווחי המגזר הפיננסי והתאגידים. רכישת מותגים (ומוצרי לואי ויטון ממותגים באופן בוטה) נחשבת פתאום להפגנת טעם רע. הנה, תוך כדי כתיבה אני מבחינה שהתיק המצולם בתמונה הוא מעור חלק בצבע טבק, ונעדר ממנו הלוגו המפורסם של לואי ויטון שבשנים האחרונות כיסה בדגם חוזר על עצמו את כל מוצרי הפירמה.     
 
אם יורשה לי להיסחף, אומר גם שהבחירה לצלם דווקא את שלב עבודת היד בתיק (ניתן להאמין שיש בייצורו גם שלבים מתועשים) היא אנטי-תזה לזלזול שהופגן בשנים האחרונות בכל העולם המערבי כלפי כל מלאכה. לא רק כלפי עבודת-יד, אלא גם כלפי מקצועות חופשיים שלא עושים בהם כסף: רופא שסתם מרפא ואינו משחק את הכוכב, מורה, פרופסור או כל מקצוען אחר הגון וצנוע.
 
למי שהגיע לבגרות בישראל לפני סוף שנות ה-60, היחס החם לעבודה – כל עבודה, בעיקר עבודת כפיים, ועוד יותר עבודת כפיים בחקלאות – מוכר היטב. הכבוד לעבודה בניגוד לסלידה מופגנת מ"עסקי אוויר גלותיים" – קרי משחקי בורסה, יזמות פיננסית יצירתית, והשקעה בנדל"ן (שאז נקראה ספקולציה) – היה אחד מעיקרי תנועת העבודה ההיסטורית. נוסח מוקצן של תפישה זו קיבל את ביטויו ב"דת העבודה" של איש העלייה השנייה א.ד. גורדון.
 
יש שיאמרו שדת העבודה של א.ד. גורדון הייתה זיוף והעמדת פנים מלכתחילה, יכול להיות. אבל אין להטיל ספק בחשיבותה, ובמשמעות שהיא העניקה לחייהם של צעירים שנטשו בתים יהודיים-מסורתיים במזרח-אירופה, וביקשו למלא את החלל שנפער בלבם. כמה מוזר, בחלוף 90 שנה, בעקבות משבר אמון שמכרסם ביסודותיו של עידן צריכה ורדיפת מותגים, לפגוש שוב את היסוד הדתי של א.ד. גורדון. תיק לואי ויטון בברכת התופרת-המדונה. 
 
 

 
יום א'
 
קורס כלכלת ישראל במכללה. הנושא: מידת הפתיחות של המשק הישראלי. אני מדגישה שפנחס ספיר הוא אבי הפתיחות של המשק הישראלי – פתיחות לסחר חוץ, פתיחות לתנועות כספים בינלאומיות, פתיחות להשקעות זרות. כבר ב-1959 ספיר כתב במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד כל מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". מי שמע על פנחס ספיר? – אני שואלת את הסטודנטים. אין תזוזה. פנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה ושר האוצר האגדי של שנות ה-50 וה-60, אני מרעננת את זיכרונם. לא, אף אחד לא שמע. 
 
יום ב'
 
טלפון מע', פעילה צעירה בארגון חברתי. היא רוצה לפגוש אותי לשיחה, אני מזמינה אותה אליי הביתה.
– אני יכולה להגיע רק מאוחר.
– טוב, ניפגש מאוחר.
– אבל זה באמת מאוחר.
– בסדר, אין בעיה.
– זה ממש-ממש מאוחר.
כאן כבר התחלתי לצחוק.
– את בהיי-טק? בואי נדבר שיחה ארוכה בטלפון. אני אתקשר אלייך.
– כן, בהיי-טק. לא, אני לא יכולה שיחה ארוכה בזמן העבודה. טוב, אני אגיע אלייך ביום א' הבא ב-8 בערב. אני בדיוק מסיימת פגישה קרוב אלייך.
 
יום ד'
 
אני נכנסת לבלוג של אודי מנור ורואה את הכותרת  "כלכלה לאומית – כי הציונות בקושי החלה." בהמשך תיאור קצר של הבלוג במילים האלה:
 
"לא סוציאליזם (כי יש לו אלף פירושים, האחרונים שבהם ממש מגוחכים), ובטח לא קפיטליזם (כי הוא לא היה ולא הווה ולא יכול להיות, כלומר הוא עוד סוג של ספין). ומה נשאר? או ניהיליזם, או מציאותיזם. ומכיוון שמציאות היא הבחירה המועדפת שלי, והמציאות בנויה בין השאר (ליתר דיוק: בעיקר) מקבוצות אנושיות המאורגנות באופן כזה או אחר (ויש חשיבות לאופן ה'כזה' או ה'אחר') במדינות לאום, ולמרות הדימוי השלילי של הלאומיות, ואולי דווקא בשל הדימוי השלילי הזה המטופח אצל הביקורסיבים למיניהם, הנה אני מתייצב חד-משמעית ובאופן ברור סוף-סוף, כיהודי-לאומי. ולאומיות היא לא 'רק' מורשת תרבותית, ולא 'רק' סיבה להגינות חברתית קודם כל כלפי המיעוט הלאומי החי לצידי, אלא,  קודם כל – ואולי בעיקר – החיים ומה שמאפשר אותם: הכלכלה והפוליטיקה של הכלכלה. וכאן, לבסוף, לא כהתחלה, אבל בהחלט כהתחלה של כל דיון ומחשבה, הפוליטיקה שלי היא סוציאל-דמוקרטית. אבל, לאומית, כלומר טפו-טפו חמסה-חמסה: ציונית."
 
 
יום ד', חלף שבוע  
 
דבריו של אודי מתקשרים למחשבה שמעסיקה אותי הרבה בחודשים האחרונים. פתאום שמתי לב שכל מה שאני כותבת בכלכלה מסתובב סביב החיפוש אחר כלכלה ישראלית. לא סתם כלכלת ישראל – הכלכלה של מדינת ישראל – אלא כלכלה שמהותה ישראלית. כלומר, כלכלה בעלת ערכים ישראליים ויעדים ישראליים.
 
ועכשיו, תגידו לי מה הקשר. מה הקשר בין החיפוש שלי אחר כלכלה ישראלית, למוטו של אודי מנור, ל"ממש-ממש מאוחר" של עובדת ההיי-טק  הצעירה, ולאדריכל המשק הישראלי, פנחס ספיר? מה הקשר? גם אתם מרגישים שיש קשר?