האמת היא שאני ובן זוגי לא מתים על מלון אלמה בזיכרון. אבל הבנות שלנו כן. כך יצא, שביום ראשון שעבר, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מצאנו את עצמנו, שלושה זוגות, עומדים בקבלה עם עוד מיליוני אנשים. טוב, מיליונים זו הגזמה, אבל היו שם באמת המונים, עם המוני ילדים. בדיעבד, התברר שהם באו רק ליום אחד, יום עיון של משרד החינוך, עם משפחות.

טוב, התחלה לא מבטיחה במיוחד, אבל זה השתפר עם הזמן. ישבנו על המרפסת מול הים. נוף נפלא, ורוח קרירה נושבת. מזכירה לכם, זו התחלה של שבוע החמסין, בירושלים לא הרגשנו שיש אוויר. ודווקא כאן, בזיכרון, 5 מעלות פחות. 5 מעלות זה המון תמיד, במיוחד ביום חם. ורוח נעימה כל הזמן. קלטנו את ההבדל במיוחד ביום השני.

יצאנו למדרחוב זיכרון לטייל. היה מלא. אנשים מכל הארץ. התיישבנו בבית קפה לשתות יין. כן, יין בחמסין הנורא. היה מלא גם בבית הקפה. הפיצה הייתה לא רעה, וזה לפני ארוחת הערב המפוצצת במלון. האוכל באלמה לא רע. ושוב, אני לא מתה עליו. מה שהפליא אותי, וזו פעם שנייה שלנו שם, הוא ההיעדר המוחלט של תפוחי אדמה כתוספת. רק אורז. מה, הם בולגרים?

אבל הם מגישים עוגות טובות לקינוח. זה בהחלט כיף. זה מזכיר לי ששם חגגו את יום הולדתי ה-80. הפתעה, הבנות שלי ארגנו. הגענו כל המשפחה, עם כל הנכדים. אנשי אלמה היו נחמדים ודאגו לנו לחדר לטקס. כולם בירכו אותי, זה היה משמח ומרגש. לאחר מכן, הם ארגנו לנו שולחן אוכל ענק נפרד. גם זה היה יפה מצדם.

אז מדוע אני ובן זוגי לא מתים על אלמה? נשים בראש את פינת הישיבה שלהם בחדר. ספה מיוחדת, כביכול, שאין שום דרך לשבת עליה בנוחות. תגידו, בשביל מה זה טוב, ומה אם בן אדם רוצה לשבת ולקרוא. אין לו איפה, חוץ מאשר על המרפסת, ולא נגזים, בכל זאת חם ואור מסנוור.

אה, ושכחתי את האמנות. בזה המלון מייחד את עצמו. אמנות מודרנית ישראלית בכל המסדרונות. אמנים שמשום-מה לא מדברים אליי. הסתכלתי בתמונות, ולא הבנתי מהן הן אומרות ומדוע הן נחשבות. אני יודעת שאני מפגינה בורות, ובוודאי תמימות. אסור לומר את הדברים האלה בקול רם. אבל, אלוהים, קשקוש בעיניי הוא קשקוש. לא אומר לי כלום.

ואז, הגיע יום שלישי. קמנו, ארזנו, נכנסנו לרכב. אמרנו יפה שלום. כן, היה נורא חם. אפילו לא נסענו לחוף טנטורה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

  עוזרת הבית שלי עוזבת אחרי 25 שנה. התחבקנו, התנשקנו והזלנו דמעות. היא הייתה עוזרת נהדרת, הפכה להיות בת בית ממש. היא מעולם לא נעדרה, הגיעה בזמן, עשתה מה שצריך, עזבה בזמן. אבל עכשיו היא בת 70, בעלה חולה ודורש טיפול. היא עוזבת, זה המצב.

להמשיך לקרוא ←

מה אתם יודעים על אשדוד? אני לא ידעתי שום דבר, חוץ מביקור חד-שנתי במסעדת אידי היפה והטעימה במזרח העיר, בערך פעם בשנה כשהבת שלי מנג'סת. ידעתי גם שזו העיר שאליה עברו משכירי הדירה הראשונה שלנו בירושלים. אלה שהעיפו אותנו אחרי שנתיים, מספר חודשים לאחר שבתנו נולדה, לפני שנסענו לחו"ל, כי לא התאים להם להשכיר דירה באמצע השנה. זהו, וזה הכל. עכשיו גיליתי שהיא העיר השמינית בגודלה בארץ. גדולה יותר מבאר שבע, קצת קטנה מנתניה ומבני ברק. עיר של כ-229 אלף איש, על פי אומדן של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ושל כ-258 אלף איש על פי רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים.

הגענו לאשדוד, כרגיל, למסעדה לכבוד יום הולדתה של נכדתנו. ושלא כרגיל, דילגנו על אידי, והלכנו למסעדה במרינה, שהתבררה כמסעדה רוסית. מבחינת היופי והאוויר, זו הייתה בחירה נכונה. זה היה בשבת שעברה, השבת של החמסין. ישבנו בחוץ, צמודים למרינה יפה, ורוח קרירה נשבה עלינו. אבל האוכל, אלוהים אדירים, איזה אוכל נורא.

לא ידעתי שאוכל רוסי הוא כזה. דג פורל חסר טעם לגמרי, למרות שהוא היה עטוף בעגבניות ופלפלים, תגידו לי למה פורל על שפת הים. לצדו, תפוחי אדמה קטנים ויפים עטופים לגמרי בשום חי מרוסק. בקושי אכלתי, על כן הייתי מוכרחה להזמין עוגת תפוחים עם גלידה בסוף. זה לא הם הכינו, זה היה מוזמן מבחוץ וסביר. אגב, במסעדה היו רק רוסים. הרבה רוסים.

אז האוכל היה אכזבה. אבל העיר הייתה הפתעה מבחינתי. ראשית, זו עיר ענקית, הנמל הגדול בארץ. נסענו בנמל ממש נסיעה ארוכה, והתפעלתי. העיר עצמה מאורגנת מאד מבחינת תחבורה, כבישים רחבים ונוחים. אשדוד היא עיר דתית במידה רבה. רק 36% מתושביה מגדירים את עצמם כחילוניים. אבל אני מניחה, שהצרפתים, למשל, אומרים שהם דתיים, אבל הם לא ממש דתיים בסגנון מאה שערים. יש באשדוד גם 60 אלף עולי בריה"מ, הריכוז השני  בארץ בגודלו אחרי חיפה. על כן הם יכולים לבשל מה שבא להם במסעדות רוסיות. אשדוד הכפילה את עצמה בין 1990 ל-2000, כשהם הגיעו.

אשדוד היא עיר מתוכננת. ככה כתוב בוויקיפדיה וזה מורגש. היא עיר מסודרת מאד. צריך לומר מילה גם על ההיסטוריה שלה. היא הייתה עיר כנענית מבוצרת כבר במאה ה-17 לפני הספירה. במאה ה-12 לפני הספירה, התיישבו בה הפלישתים, שהם כנראה יוונים במוצאם. העיר עברה התרחשויות רבות, ובתקופה מסוימת נהייתה רומאית. במאה השביעית לספירה, היא הפכה למוסלמית. וכידוע, במלחמת השחרור היא נכבשה על ידי ישראל.

בנסיעתנו בעיר, במוצאי שבת, אהבתי לראות את בתי הקפה הרבים הפתוחים בה, וגדושים באנשים. פחוות אהבתי את מגדלי הענק, שבהם העיר מאופיינת. אשדוד היא העיר הצפופה בישראל, מבחינת מספר הדירות במבנה. היא גם העיר הגבוהה ביותר, מבחינת הבניינים שבהם יותר מ-41 דירות. בתור שונאת רבי-קומות ידועה, את זה כמובן לא אהבתי. אבל בסך הכל, התרשמתי מהעיר לטובה. רק אל תלכו לאכול במסעדה רוסית.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

כבר שבוע שאני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו. על כן ברור שזה פסיכולוגי, כי איך אני יודעת שלא יהיה לי על מה לכתוב עכשיו.  פסיכולוגי או לא, זה רציני. חצי לילה לא ישנתי, כי חשבתי על מה לכתוב עכשיו.

קמתי, ואכלתי לחם עם ריבת תות-שדה שבתי הכינה. הריבות שלה תמיד מעניקות לי אופטימיות, והסתכלות נכונה על החיים. הפעם, זה לא עזר, אני עדיין תקועה עם זה שאין לי על מה לכתוב. אבל עכשיו, אני מבינה שאפשר לכתוב על זה שאין לי על מה לכתוב.

על מה אני אכתוב? על פוליטיקה? אין לי כוח, כולם כותבים אותו הדבר. על כלכלה? הפסקתי לכתוב בגיל 80, כי אני מאמינה שכלכלה היא סיפור בפרטי פרטים, ואני כבר לא עוקבת ככה. על רמתיים? בנותיי אמרו לי להפסיק מיד, כי האנשים יותר מדי מזוהים. אז על מה נשאר לכתוב? על היומיום, כשיש מה לכתוב על היומיום.

הנה, עכשיו יצאתי לגינה וראיתי את הוורד הצהוב על הגזע. הוא שווה סיפור, כי הוא כבר בן עשרים וכמה שנה, והוא פורח פריחה מלאה ויפהפייה של פרחים קטנים וצהובים. בכל פעם שאני רואה את הפריחה הזו, אני אומרת לעצמי: אסור להאמין למומחים. המומחים במשתלה אמרו לנו לא לקנות וורד על גזע, הוא לא יחזיק מעמד, הוא לא יפרח. בינתיים, הוא כאן כבר 23 שנה, והוא פורח.

וחוץ מזה, קר היום ומעונן, ואני, עם סוודר, במצב רוח נאחס חושבת על הטיל שפגע באיזור נתב"ג. חושבת על עזה, לא יכולה שלא לחשוב על עזה. מה יהיה, תגידו לי אתם מה יהיה.

אה, אני מבינה עכשיו. המצב רוח הזה לא סתם ככה. אולי אני 'טיפה' פסימית בגלל מה שקורה במדינה. אולי אני לא מאמינה לשטויות שמנהיגינו אומרים. יש לי נכדים בצבא. אלוהים, שמור על נכדיי בצבא. הם לא בפלורידה, הם כאן, ביחידות קרביות. אלוהים, שמור על כולנו.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

ביומנו השלישי במלון האהוב שלנו בטבריה,  קמנו בתי, חתני (מהבת השנייה) ואני, והחלטנו לנסוע  לרג'ר. היה לנו מזל, כך מסתבר, באותו יום הכביש לרג'ר היה פנוי, והגענו לשם בשעה  ורבע בדיוק. רג'ר הוא כפר עלאווי, על גבול לבנון, אחרי מטולה, אחרי דן ודפנה. נכנסים לשם בכביש צר, שמשני צדדיו לבנון. רק כשיצאנו משם חשבתי, איזה מזל, לא ירו עלינו.

להמשיך לקרוא ←

לפני מספר שבועות, הרגשתי לא הכי טוב. חשבתי על רופא, ואני לא סובלת רופאים. נזכרתי ברופא אחד, שהיה נראה לי סימפטי. הוא רופא בכיר בבית חולים, אז ברור שהוא יכול להיות מלא חשיבות, והוא, ככל שזכרתי, לא היה. קבעתי אתו, תיארתי את הבעיה, והוא הסכים להקדים לי את התור.

להמשיך לקרוא ←

אין לי מה לעשות, אתם מבינים, אני גם מנסה לברוח מכל מה שקורה סביבי. וזו הסיבה, שאתמול בערב, כשראיתי שלא כל כך חם, עליתי שוב לטיילת לבדוק את מצב החצבים. פריחתם, להתרשמותי, מקדימה בכמה ימים כל שנה. השנה, ב-14 ליולי, דיווחתי לכם על 3 פרחי חצב בני יומיים. אתמול, ב-27 ליולי, כבר ספרתי 37 פרחי חצב לאורך הטיילת.

להמשיך לקרוא ←

לא תאמינו, אבל גם בימים הקשים האלה יש רגעים של נחת. לפני קצת יותר משבוע, קיבלתי מייל המבשר על יציאת ספר חדש של צ'סלב מילוש בעברית, בהוצאת כרמל. הזמנתי מיד את 'עיר בלי שם'. מילוש הוא משורר ליטאי, חתן פרס נובל לספרות מ-1980. הוא משורר בעל הומור, והבנה עמוקה של החיים. והעיקר, הוא כותב שירים קצרים, לא מייגע. נדמה לי שאני לא היחידה המאוהבת בו. על שני ספריו מופיע פורטרט ענק שלו, עם חיוכו האנושי והמושך.

מילוש נולד בליטא ב-1911. בגיל צעיר מאד היגר לפולין, עקב פיטוריו מרדיו וילנה שהאשים אותו ב'שמאלנות'. ב-1945, יצא לארה"ב כנספח תרבותי של מדינתו. ב-1950, הוא הועבר לפאריס, ומהר מאד נשלל דרכונו בטענה שהוא "אויב הפועלים והאיכרים". ב-1960, הוא התמנה לפרופסור לשפות סלאביות באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה.

שם הוא חי עד ל-1989, השנה שבה הוא חזר לפולין, לעיר קרקוב. למרות היות ליטאי קתולי, מילוש היה אוהב יהודים. הוא ואחיו הצילו מספר יהודים בשואה, על כן זכה לתואר חסיד אומות העולם ביד ושם. מילוש נפטר בקרקוב ב-2004. והנה, שיר אחד שלו, לדוגמה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה בסימניה, רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

את היום הראשון של מלחמת יום כיפור אני זוכרת כאילו היה זה היום. ישבנו בבית של שכנים-חברים. כולנו היינו זוגות צעירים בבית אחד. ישבנו בסלון, ובת של שכנים אחרים שבדיוק חגגה יום הולדת שנה, החלה פתאום ללכת. שמחה גדולה.

להמשיך לקרוא ←