צפירה, בתו, שלמדה אתי בבית הספר התיכון, שמעה שאני מתגייסת ביום שלה, והציעה לי לבוא איתם. היום זה אולי מצחיק, אבל אז להגיע מרמתיים לתל השומר בתחבורה ציבורית, ועוד מוקדם בבוקר, היה בהחלט סיפור. על כן שמחתי והודיתי להם כשעצרו לי. ספיר נענע בראשו, ומיהר לשוב לערימת ניירותיו. כל הדרך לא שמעתי ממנו מילה. בכל זאת שמחתי.
בתיכון על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי זורקת את הקלמר שלי על הרצפה, ואז אוספת את כל העפרונות, המחדדים והמחקים. יופי, עברו עשר דקות. עשר מתוך חמישים, גם זה משהו.
קרוב לשמונים שנה מאז שהגעתי לשכונה. זמן לעשות סיכום של החיים שלנו. והשאלה הראשונה היא, כמובן, מי חי ומי מת. אז נתחיל באלה שכבר לא איתנו.
אתם, כמוני, בוודאי למדתם את תולדות הציונות מהספרים. אז הרצל כתב ככה, ואחד העם כתב ככה. הורינו קראו את זה, וישר עלו לאונייה שהובילה אותם לארץ. אבל יש גם סיפור אחר, לא פחות אמיתי, ואותו אבי סיפר לי כשכבר היה זקן, ולא עשה חשבון לאף אחד. אבי גדל בעיירה בשם רוז'ישץ', בצפון-מערב אוקראינה, על גבול פולין. הם לא היו עשירים, אבל היה להם בית עם גינה שטופחה באהבה על ידי סבתי. אבי ספג שם את אהבת הטבע שלו, ואת הרצון לעקוב אחר צפצופי הציפורים. ואז הגיעה מלחמת העולם הראשונה, עם החזית על יד אותה עיירה. ביתם של סבי וסבתי נשרף על ידי הצבא האוסטרי ב-1915. מדוע? סתם ככה, בא להם.
הצד המזרחי של חצר בית הוריי היה מופרד מהשדה על ידי שדירת עצי חושחש. עצי חושחש? אתם אומרים, אולי אתם לא יודעים שהם מלאים בקוצים, אין גדר טובה מזו. אל השדה הגענו לכן בדרך מסביב, וטוב שהגענו, לא היה שדה יפה ממנו. באביב הוא היה מלא פריחה מבושמת, היינו רובצים על אדמת החמרה נושמים ונרגעים.
הנה עוד דבר אחד שהיה ואיננו עוד: המשוגעים של השכונה. לכל שכונה היו המשוגעים שלה, שהוסיפו צבע לחיים. היום הם מאושפזים, אני ממש לא בטוחה שזה לטובתם. על פי הסיפורים, התנאים במוסדות סגורים לא ממש מפנקים. צפוף מדי, אנשים ממילא לא מקבלים את הטיפול הראוי. אז מדוע לא לשחרר אותם, רובם המכריע לא מסוכנים.
הוריי מעולם לא ישבו בבית קפה או במסעדה. הם גם לא שיחקו קלפים. הם היו סוציאליסטים. כך יצא, שגם להמשיך לקרוא
את רוב משחקינו שיחקנו בחוץ, ברחוב. הבתים היו קטנים, לא רצו שנשחק בפנים, כמעט ולא היו סבים וסבתות. כך יצא, שאחד המשחקים האהובים עלינו היה טיול בדרכים לצד הפרדסים. כשאני חושבת על זה היום, אני לא מבינה איך נתנו לנו – קבוצה של שלושה עד חמישה ילדים בגילאי שש עד עשר – להסתובב 'בין הפרדסים'. באותה תקופה נרצח ביריות במושב ירקונה, זוג שיצא אל בין הפרדסים, ונתקל במחבלים. אבל עובדה, ההורים היו עסוקים וטרודים, והעלימו עין.
כל האזור שלנו (חוץ מרעננה הבורגנית) היה סוציאליסטי ומפא"יניקי. אצלנו, ברמתיים, לא היה בית ספר תיכון, על כן, מובן מאליו שלמדתי בבית הספר על שם ברל כצנלסון בכפר סבא. הייתי יוצאת השכם בבוקר לעלות לאוטובוס. האוטובוסים המפוצצים תמיד, הגיעו מתל אביב. ירדנו באזור התעשייה של כפר סבא, והלכנו מספר דקות. תחשבו רגע, יום גשם, זה ממש לא היה כיף.
רמתיים, כמו גבעתיים, הייתה עיר של מפא"י. אני זוכרת באיזו יראת כבוד התייחסתי למוכר הכרטיסים באגד. טוב, הוא גם היה מנהל התחנה, וידע כל קו מאיפה הוא נוסע ולאן. ובתור עיר של מפא"י, שתי תנועות נוער היו אצלנו משמעתיות: הנוער העובד והשומר הצעיר. שתיהן, בשלב מסוים, הפכו להיות שכנות, לאחר שזזו למקום משכנן החדש.
עידן השוק החופשי 