דמות משמעותית בשכונה שלנו היה השויחט, ממש במרכז הרחובות. והייתה תקופה שכל ילדי השכונה התייצבו אצלו לראות אך הוא שוחט עופות. זה הרי ממש מרתק לראות את העופות חתוכי הגרון רצים מדממים על הקרקע ואז נופלים מתים. אני, כמו כולם, עמדתי שם, עד שלא יכולתי. בשלב מסוים, הרגשתי שזה לא בשבילי.

אבל אז, עוד לא נהייתי צמחונית. מעניין שאני זוכרת ממש את הרגע. זו הייתה תקופת הצנע, שנות החמישים. מסביבנו ברחוב צצו באותה תקופה כמה משקי עופות. משק אחד כזה היה ממש צמוד אלינו. יום אחד עמדתי שם עם החבר שלי. פתאום, אמא שלו יצאה מאיזה שהיא פינה עם שני עופות וסכין נוטפת דם. "איך אני השויחטקה" היא אמרה בחיוך לסוחר שעמד וחיכה.

וכאן אולי קצת רקע. זו הייתה תקופת העלייה ההמונית. היה מחסור נורא בכל דבר. על כן הופעלה מדיניות צנע. כל המצרכים התקבלו רק עבור נקודות מהממשלה. ובמקביל, כמובן, התפתח 'שוק שחור'. את הסוחר הזה עם תיק העור המהוה אני זוכרת עד היום. הוא היה מגיע מתל אביב כמובן באוטובוס. הוא היה ניצול שואה, כמובן. בתיקו המלוכלך הוא הביא לפעמים גם בונבוניירות  למכירה לאלה שמכרו לו עופות. את העופות היו חייבים לשחוט כמובן, ולא אצל השויחט, כדי הפקחים לא יתפשו.

אני כמעט התעלפתי באותו רגע. ברחתי הבייתה והודעתי שאני הופכת לצמחונית. אמא שלי לא ממש התלהבה. הייתי ילדה רזה, 'ירוקה' על פי הגדרתה. הצמחונות שלי גם אילצה אותה לבשל קציצות ירק כל יום. זה לא היה לה קל. עד שיום אחד, אבא שלי לקח אותי לשיחה. "את מי את אוהבת יותר?" הוא אמר, "את אמא שלך, או את העופות". "את אמא שלי" אמרתי. הייתי ילדה טובה, לא בטוחה שזה היה באמת נכון. הוא גם סיפר לי שהיטלר היה צמחוני, והפנה אותי לכל מיני ספרים שלא קראתי.

באותה תקופה היה לנו לול קטן. קראו לזה 'משק עזר'. היו גם כמה ברווזים סודניים שהסתובבו בחצר. הודעתי שאת הבשר של אלה אני לא אוכלת. הם חברים שלי, אני משחקת איתם. אני ממש לא משוכנעת שאמא שלי לא רימתה. בכל מקרה, אכלנו בעיקר ירקות, וגם היום כשאני אוכלת בשר, אני אוכלת מעט.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה טיגנתי כבד עוף. טיגנתי ובכיתי, ככה הייתי אומללה. היום כבר פחות אכפת לי, אני מבשלת בשר. אבל לא כל בשר, והוא חייב להיות סטרילי. וכן, אני מכירה את התיאוריה. אבא שלי שכנע אותי מבחינה מדעית. אבל גם הוא היה צמחוני בצעירותו. רוצחים גדולים אנחנו כנראה לא.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

לא חשבתי על זה בהיותי ילדה. חשבתי שמבוגרים מתנהגים ככה. אבל, היום, כשאני נזכרת בשכונה שלי, אני מבינה שהם היו מבוגרים אחרים. נתחיל בשכנים שלנו ממול וימינה. הם היו אנשים דתיים. לא פנאטיים, דתיים כמו פעם. היה להם משק ענקי. הם גידלו עופות, הייתה להם גם רפת. היו להם שטחי פלחה. היא הייתה לבנה ושמנה, באה ממשפחה של מתמטיקאים מוכשרים. הוא היה שתקן ונראה בער. אבל אולי הוא לא דיבר, כי הוא עבר פוגרום בלתי נסבל. אני, בכל אופן, לא התעמקתי בזה.

הייתי ילדה, אהבתי את עוגות השמרים שהיא הייתה אופה. אחותה הרווקה, שחייתה אתם ועבדה במשק, הייתה צנומה ושחומה כמו הבעל. הייתי חברה של הילדה עד לגיל בית הספר. אז הלכתי לבית ספר כפר מל"ל של הסוציאליסטים, היא הלכה לבית ספר רמתיים של הבורגנים. היו להם שלוש בנות. הבת הבכורה התחתנה עם דתי ממושב בעמק יזרעאל. אלה היו נישואים מאושרים. ואז, מלחמת ששת הימים, הוא נהרג. אני בטוחה שמשפחתו המשיכה לכבד אותה.

מצידה השני של הגדר שלנו שכנה משפחה לכאורה נורמלית. הוא היה נהג משאית, היא הייתה הזונה של רמתיים. לא זונה שלוקחת כסף, זונה כתחביב. בקייץ היא הסתובבה עם חזייה ועליה מטפחת. שלא תבינו שהיא הייתה חתיכה, היא הייתה שמנה ונפולה. היא כנראה הייתה מרוצה מהמצב. הוא שתק, לא זוכרת אותו אומר מילה.

חלפו שנים, הלכנו יום אחד לפלורנטין לקנות מנורה עומדת. ראינו משהו, ולא הצלחנו להחליט. הסתובבנו בשכונה, והגענו לרחוב שהיה נטוש לקראת שיקומו. לפתע, תפש את עיני משהו מוזר. בחלון הראווה שממול ראיתי המון גולגלות של עז. התקרבנו, וקראנו הקדשה לזכרה של הבת. כתבה אותה כת השטן, או משהו כזה. נשתלתי במקום.

בית אחריהם , שכנה בו משפחה נחמדה. האב התחיל בתור עגלון, והפך לבעל חנות נעליים. היו להם שלושה ילדים. הבת הבכורה, שהייתה מורה, נישאה לעולה חדש, ניצול שואה, מרומניה. סיפרו שהוא מכה אותה. היא הייתה אומללה, חלתה ומתה צעירה. הבן, שהיה חברי הטוב, למד להיות מורה להתעמלות. הוא התחתן, ונולדו לו שתי בנות.

כילד, הוא היה אנרגטי ונחמד. חבר ממש צמוד שלי. כמבוגר, הוא חי חיים מלאי צרות. בשלב מסוים הוא התגרש, ירש את חנות הנעליים של אביו ולא הצליח. סיפרו לי שהוא הפך לאלכוהוליסט. האמת, גם אימו הייתה שותה. אין לי מושג מה הסיפורים שהם הסתירו. הבת הקטנה לא התחתנה, או שהתחתנה והתגרשה. היא למדה באוניברסיטה בירושלים, והפכה למורה, היה לה ילד אחד. היא כנראה חיה חיים סבירים.

עוד משפחה בשכונה היה לה שטח אדמה ענקי. הוא עיבד אותו אחרי העבודה. בשעות העבודה, הוא היה פקיד בקופת חולים. הוא נהנה להתעלל ברופא המשפחה ניצול השואה. בתם השנייה, אחרי האח הבכור, נישאה לבחור נחמד מאד מהשכונה. למרות זאת, היא הייתה מוכת דיכאון. בתם הקטנה, המבוגרת ממני במעט, הייתה חברתי בימי בית הספר העממי. בתיכון  היא נשלחה לקיבוץ, למדה כלכלה, וככל הידוע הצליחה. אבל אחותה הגדולה סיפרה לי, שבן שלה התאבד.

אני לא יודעת, לא נראה לי שבכל השכונות מתפתח סיפור כזה. נדמה לי, שכל הורינו היו ניצולי פוגרומים, אנשים שאיבדו את משפחתם בשואה. על כן הם לא שמחו, הפכו להיות אנשים מופנמים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

  זה מוזר לסכם ככה נסיעה לארץ זרה. נסיעה מאורגנת להפליא על ידי הגרמנים. אבל, האוכל, אלוהים, האוכל היה נורא. זה היה  אירוח של משרד החוץ הגרמני. אירוח של מספר עיתונאים. הייתי אז בגלובס. ביקשתי ירקות עוד לפני הנסיעה, וחזרתי הבייתה חולה. הירקות היו בערך כרובית וברוקולי. הם טבעו בגבינה צהובה או בשמנת. מה עם חצילים, קישואים, עגבניות וכל השאר? הם לא שמעו עליהם.

להמשיך לקרוא ←

ערב אחד, בילדותי, ישבנו בבית ברמתיים. לפתע, שמענו צעקות איומות מאחד הבתים. זה לא היה מאד קרוב, והוריי החליטו לא להתערב. למחרת בבוקר, שמענו כי שכננו, שרוליק, דפק פטיש בראש של הדייר שלו. הדייר, ניצול שואה, התבקש לפנות עם אשתו את החדר השכור שבו הם גרו. שרוליק רצה חדר נפרד לבנו. הדייר לא הגיב מספיק מהר. מן הסתם, היה קשה למצוא חדר דומה. על כן שרוליק דפק לו את הפטיש. למרבה המזל, הוא לא נפגע קשה.

להמשיך לקרוא ←

הגעתי לגייס כאלחוטנית, בוגרת קורס אלחוט. ישר שובצתי בתחנת האלחוט. לאחר כחצי שנה, השתחררה פקידתו של קצין האלחוט, נבחרתי למלא את התפקיד במקומה. זו הייתה מסורת שאלחוטנית הופכת להיות פקידה של קצין האלחוט. אתם שומעים קצין אלחוט, בטח מתלהבים. אבל הוא היה סגן משנה, אולי סגן. כשהוא השתחרר, הגיע במקומו רס"ר שגדל כמוני באזור רמתיים. לא חיבבנו במיוחד האחד את השני.

ו להמשיך לקרוא ←

המרחק בין עזה לקסטינה הוא 29 קילומטר בלבד. השם קסטינה נשאר ערבי, למרות שהוא שם של בסיס צבאי שהיה מרכזי בזמנו. כך גם שמו של הבסיס הצבאי הגדול הסמוך – ג'וליס. אני חושבת על זה עכשיו, ומעניין שלא חשבתי על זה אז אפילו לרגע. זאת, למרות שעברנו ליד בתי השייח היפהפיים על הגבעות בראש הפרדסים. הגעתי לקסטינה ב-1961, לאחר בערך חצי שנה של טירונות וקורס אלחוט. נכנסתי בשער, צעדתי פנימה, אקליפטוסים משני צדדיי.

להמשיך לקרוא ←

כל בוקר, אני קמה לסדר יום קבוע. אני מצחצחת שניים, שוטפת פנים, הולכת לחדר שלי פורשת מזרן יוגה, ועושה יוגה במשך 25 דקות. כל יום אותם תרגילים, אותו סדר, אני לא צריכה לחשוב מה אני עושה. רק אחרי זה אני אוכלת ושותה קפה. התחלתי לעשות יוגה בגיל 37, כבר 45 שנה.

להמשיך לקרוא ←