קטגוריה: אוטוביוגרפיה

איך נהייתי צמחונית, ועד מתיי

  דמות משמעותית בשכונה שלנו היה השויחט, ממש במרכז הרחובות. והייתה תקופה שכל ילדי השכונה התייצבו אצלו לראות אך הוא שוחט עופות. זה הרי ממש מרתק לראות את העופות חתוכי הגרון רצים מדממים על הקרקע ואז נופלים מתים. אני, כמו כולם, עמדתי שם, עד שלא יכולתי. בשלב מסוים, הרגשתי שזה לא בשבילי.

אבל אז, עוד לא נהייתי צמחונית. מעניין שאני זוכרת ממש את הרגע. זו הייתה תקופת הצנע, שנות החמישים. מסביבנו ברחוב צצו באותה תקופה כמה משקי עופות. משק אחד כזה היה ממש צמוד אלינו. יום אחד עמדתי שם עם החבר שלי. פתאום, אמא שלו יצאה מאיזה שהיא פינה עם שני עופות וסכין נוטפת דם. "איך אני השויחטקה" היא אמרה בחיוך לסוחר שעמד וחיכה.

וכאן אולי קצת רקע. זו הייתה תקופת העלייה ההמונית. היה מחסור נורא בכל דבר. על כן הופעלה מדיניות צנע. כל המצרכים התקבלו רק עבור נקודות מהממשלה. ובמקביל, כמובן, התפתח 'שוק שחור'. את הסוחר הזה עם תיק העור המהוה אני זוכרת עד היום. הוא היה מגיע מתל אביב כמובן באוטובוס. הוא היה ניצול שואה, כמובן. בתיקו המלוכלך הוא הביא לפעמים גם בונבוניירות  למכירה לאלה שמכרו לו עופות. את העופות היו חייבים לשחוט כמובן, ולא אצל השויחט, כדי הפקחים לא יתפשו.

אני כמעט התעלפתי באותו רגע. ברחתי הבייתה והודעתי שאני הופכת לצמחונית. אמא שלי לא ממש התלהבה. הייתי ילדה רזה, 'ירוקה' על פי הגדרתה. הצמחונות שלי גם אילצה אותה לבשל קציצות ירק כל יום. זה לא היה לה קל. עד שיום אחד, אבא שלי לקח אותי לשיחה. "את מי את אוהבת יותר?" הוא אמר, "את אמא שלך, או את העופות". "את אמא שלי" אמרתי. הייתי ילדה טובה, לא בטוחה שזה היה באמת נכון. הוא גם סיפר לי שהיטלר היה צמחוני, והפנה אותי לכל מיני ספרים שלא קראתי.

באותה תקופה היה לנו לול קטן. קראו לזה 'משק עזר'. היו גם כמה ברווזים סודניים שהסתובבו בחצר. הודעתי שאת הבשר של אלה אני לא אוכלת. הם חברים שלי, אני משחקת איתם. אני ממש לא משוכנעת שאמא שלי לא רימתה. בכל מקרה, אכלנו בעיקר ירקות, וגם היום כשאני אוכלת בשר, אני אוכלת מעט.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה טיגנתי כבד עוף. טיגנתי ובכיתי, ככה הייתי אומללה. היום כבר פחות אכפת לי, אני מבשלת בשר. אבל לא כל בשר, והוא חייב להיות סטרילי. וכן, אני מכירה את התיאוריה. אבא שלי שכנע אותי מבחינה מדעית. אבל גם הוא היה צמחוני בצעירותו. רוצחים גדולים אנחנו כנראה לא.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

מהאשורים אל ההוגנוטים

בסוף השבוע האחרון קראתי מאמר מעניין ב'דבר' על האשורים. כן, האשורים שכבשו והחריבו את מדינת ישראל לפני כמעט שלושת אלפים שנה, הם היום עם קטן ונרדף בעיקר בצפון עיראק. נרדף על שום היותו נוצרי בין כל המוסלמים שמסביב.

קראתי, ומשום מה נזכרתי בהוגנוטים. את ההוגנוטים היכרתי בנסיעה בדרום צרפת, על הגבול הספרדי. הגענו לשם ממדריד, בדרכנו קצת יותר צפונה. הגענו אליהם במקרה. אישי חיפש מקום לינה, ופנה ללא-מעט כתובות. כולם לא טרחו לענות. מישהי בסוף ענתה, והציעה לנו לבוא. הגענו לבית חווה צרפתי אופייני. האמת היא שנסענו נסיעה ארוכה בין כרמים אינסופיים, די הלכנו לאיבוד, אך לבסוף הגענו.

המארחת הייתה מאד נחמדה, סיפרה לנו שהיא חייתה בפריז והתיידדה עם ישראלים. האמת היא שהחדר שבו התארחנו נראה לנו צרפתי רגיל עם המון צלבים, ואמבטיה מיושנת שצריכים לטפס אליה. עד שמתישהו היא פתחה את הפה, וסיפרה לנו שהיא הוגנוטית, וכולם בסביבתה הם הוגנוטים. ההוגנוטים הם פרוטסטנטים צרפתים שקמו כתנועה במאה ה-16. הם ידועים בביקורתם החדה כלפי הפולחן הקתולי עם כל הקדושים, התמונות והעליות לרגל. הם כמובן נרדפו על ידי הקתולים. והם מעולם לא היו יותר משני מיליון איש, לעומת עשרות מיליוני צרפתים קתולים.

הדרמה נמשכה עד המאה ה-17. אז, הוגנוטים רבים נמלטו מצרפת, בעקבות אלימות כלפיהם, בעיקר לבריטניה, הולנד שווייץ, גרמניה, ומושבות בריטניה בצפון אמריקה. אני פגשתי הוגנוטים שוב בברלין. בסוף המאה ה-17, הם היוו כ-20 אחוזים מתושבי ברלין. וזו אולי התשובה למי שתהה מדוע בברלין יש כל כך הרבה נשים יפות ואלגנטיות, לעומת הנשים הגרמניות בדרך כלל. כן, הדם ההוגנוטי כנראה משפיע.

המארחת שלחה אותנו למבצר בסביבה שידוע ממלחמות ההוגננוטים. באנו, ראינו הריסות בין קוצים, אנחנו די מכירים תמונות כאלה. ערב אחד גם אכלנו בעיר מבצר בשם לורד. אחרי כל אלה, סיפור ההוגנוטים נשאר חרות במוחי. כשביקרנו בברלין, הלכנו לכנסייה הוגנוטית ששרדה. היא הייתה פשוטה ויפה במיוחד.

אני זוכרת גם שהסתובבנו בסביבת החווה שלנו. חיפשנו חוויות, וראינו רק כרמים וכרמים לאין סוף. עם זאת, סיפור ההוגנוטים נשאר אצלי. במיוחד שקראתי שהם התמחו בבנקאות וכלכלה, וייסדו בנקים רבים באיזור ז'נווה. מזכיר לכם משהו? לי כיהודייה זה איכשהו נראה מוכר.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

השכונה העצובה שלי

לא חשבתי על זה בהיותי ילדה. חשבתי שמבוגרים מתנהגים ככה. אבל, היום, כשאני נזכרת בשכונה שלי, אני מבינה שהם היו מבוגרים אחרים. נתחיל בשכנים שלנו ממול וימינה. הם היו אנשים דתיים. לא פנאטיים, דתיים כמו פעם. היה להם משק ענקי. הם גידלו עופות, הייתה להם גם רפת. היו להם שטחי פלחה. היא הייתה לבנה ושמנה, באה ממשפחה של מתמטיקאים מוכשרים. הוא היה שתקן ונראה בער. אבל אולי הוא לא דיבר, כי הוא עבר פוגרום בלתי נסבל. אני, בכל אופן, לא התעמקתי בזה.

הייתי ילדה, אהבתי את עוגות השמרים שהיא הייתה אופה. אחותה הרווקה, שחייתה אתם ועבדה במשק, הייתה צנומה ושחומה כמו הבעל. הייתי חברה של הילדה עד לגיל בית הספר. אז הלכתי לבית ספר כפר מל"ל של הסוציאליסטים, היא הלכה לבית ספר רמתיים של הבורגנים. היו להם שלוש בנות. הבת הבכורה התחתנה עם דתי ממושב בעמק יזרעאל. אלה היו נישואים מאושרים. ואז, מלחמת ששת הימים, הוא נהרג. אני בטוחה שמשפחתו המשיכה לכבד אותה.

מצידה השני של הגדר שלנו שכנה משפחה לכאורה נורמלית. הוא היה נהג משאית, היא הייתה הזונה של רמתיים. לא זונה שלוקחת כסף, זונה כתחביב. בקייץ היא הסתובבה עם חזייה ועליה מטפחת. שלא תבינו שהיא הייתה חתיכה, היא הייתה שמנה ונפולה. היא כנראה הייתה מרוצה מהמצב. הוא שתק, לא זוכרת אותו אומר מילה.

חלפו שנים, הלכנו יום אחד לפלורנטין לקנות מנורה עומדת. ראינו משהו, ולא הצלחנו להחליט. הסתובבנו בשכונה, והגענו לרחוב שהיה נטוש לקראת שיקומו. לפתע, תפש את עיני משהו מוזר. בחלון הראווה שממול ראיתי המון גולגלות של עז. התקרבנו, וקראנו הקדשה לזכרה של הבת. כתבה אותה כת השטן, או משהו כזה. נשתלתי במקום.

בית אחריהם , שכנה בו משפחה נחמדה. האב התחיל בתור עגלון, והפך לבעל חנות נעליים. היו להם שלושה ילדים. הבת הבכורה, שהייתה מורה, נישאה לעולה חדש, ניצול שואה, מרומניה. סיפרו שהוא מכה אותה. היא הייתה אומללה, חלתה ומתה צעירה. הבן, שהיה חברי הטוב, למד להיות מורה להתעמלות. הוא התחתן, ונולדו לו שתי בנות.

כילד, הוא היה אנרגטי ונחמד. חבר ממש צמוד שלי. כמבוגר, הוא חי חיים מלאי צרות. בשלב מסוים הוא התגרש, ירש את חנות הנעליים של אביו ולא הצליח. סיפרו לי שהוא הפך לאלכוהוליסט. האמת, גם אימו הייתה שותה. אין לי מושג מה הסיפורים שהם הסתירו. הבת הקטנה לא התחתנה, או שהתחתנה והתגרשה. היא למדה באוניברסיטה בירושלים, והפכה למורה, היה לה ילד אחד. היא כנראה חיה חיים סבירים.

עוד משפחה בשכונה היה לה שטח אדמה ענקי. הוא עיבד אותו אחרי העבודה. בשעות העבודה, הוא היה פקיד בקופת חולים. הוא נהנה להתעלל ברופא המשפחה ניצול השואה. בתם השנייה, אחרי האח הבכור, נישאה לבחור נחמד מאד מהשכונה. למרות זאת, היא הייתה מוכת דיכאון. בתם הקטנה, המבוגרת ממני במעט, הייתה חברתי בימי בית הספר העממי. בתיכון  היא נשלחה לקיבוץ, למדה כלכלה, וככל הידוע הצליחה. אבל אחותה הגדולה סיפרה לי, שבן שלה התאבד.

אני לא יודעת, לא נראה לי שבכל השכונות מתפתח סיפור כזה. נדמה לי, שכל הורינו היו ניצולי פוגרומים, אנשים שאיבדו את משפחתם בשואה. על כן הם לא שמחו, הפכו להיות אנשים מופנמים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירהביקורות על הספרפרקים מתוך הספר****

סינדרום הדף הלבן

קראתי על זה. מעולם לא חוויתי את זה. היום, למשל, התכוונתי לכתוב על תכנון, במיוחד תכנון כלכלי. אבל אני לא יכולה. לא מסוגלת להתרכז.

להמשיך לקרוא

גרמניה? בלי ירקות

  זה מוזר לסכם ככה נסיעה לארץ זרה. נסיעה מאורגנת להפליא על ידי הגרמנים. אבל, האוכל, אלוהים, האוכל היה נורא. זה היה  אירוח של משרד החוץ הגרמני. אירוח של מספר עיתונאים. הייתי אז בגלובס. ביקשתי ירקות עוד לפני הנסיעה, וחזרתי הבייתה חולה. הירקות היו בערך כרובית וברוקולי. הם טבעו בגבינה צהובה או בשמנת. מה עם חצילים, קישואים, עגבניות וכל השאר? הם לא שמעו עליהם.

להמשיך לקרוא

שוודיה אהובתי

לא יודעת מדוע נזכרתי פתאום. זה היה כמעט לפני 40 שנה. נסעתי לחו"ל, הנסיעה היחידה שלי במשרד התעשייה והמסחר. היא אורגנה על ידי שני אנשים יקרים, מנהלי הספרייה לחקר שווקים במשרד. כן, ספרייה לחקר שווקים פעלה בתל אביב לשירות היצואנים, קשה להאמין עכשיו. שני מנהלי הספרייה היו אנשים משכילים. לאחד מהם היה דוקטורט בכלכלה. אני זוכרת אותם עד היום בהערכה ותודה. אם כי, אני לא זוכרת את שמותיהם.

להמשיך לקרוא

עוד סיפור על השכונה וגן החיות

ערב אחד, בילדותי, ישבנו בבית ברמתיים. לפתע, שמענו צעקות איומות מאחד הבתים. זה לא היה מאד קרוב, והוריי החליטו לא להתערב. למחרת בבוקר, שמענו כי שכננו, שרוליק, דפק פטיש בראש של הדייר שלו. הדייר, ניצול שואה, התבקש לפנות עם אשתו את החדר השכור שבו הם גרו. שרוליק רצה חדר נפרד לבנו. הדייר לא הגיב מספיק מהר. מן הסתם, היה קשה למצוא חדר דומה. על כן שרוליק דפק לו את הפטיש. למרבה המזל, הוא לא נפגע קשה.

להמשיך לקרוא

מקסטינה עד אילת, ובחזרה

הגעתי לגייס כאלחוטנית, בוגרת קורס אלחוט. ישר שובצתי בתחנת האלחוט. לאחר כחצי שנה, השתחררה פקידתו של קצין האלחוט, נבחרתי למלא את התפקיד במקומה. זו הייתה מסורת שאלחוטנית הופכת להיות פקידה של קצין האלחוט. אתם שומעים קצין אלחוט, בטח מתלהבים. אבל הוא היה סגן משנה, אולי סגן. כשהוא השתחרר, הגיע במקומו רס"ר שגדל כמוני באזור רמתיים. לא חיבבנו במיוחד האחד את השני.

ו להמשיך לקרוא

בין עזה לקסטינה

המרחק בין עזה לקסטינה הוא 29 קילומטר בלבד. השם קסטינה נשאר ערבי, למרות שהוא שם של בסיס צבאי שהיה מרכזי בזמנו. כך גם שמו של הבסיס הצבאי הגדול הסמוך – ג'וליס. אני חושבת על זה עכשיו, ומעניין שלא חשבתי על זה אז אפילו לרגע. זאת, למרות שעברנו ליד בתי השייח היפהפיים על הגבעות בראש הפרדסים. הגעתי לקסטינה ב-1961, לאחר בערך חצי שנה של טירונות וקורס אלחוט. נכנסתי בשער, צעדתי פנימה, אקליפטוסים משני צדדיי.

להמשיך לקרוא

משפחת יוגה

כל בוקר, אני קמה לסדר יום קבוע. אני מצחצחת שניים, שוטפת פנים, הולכת לחדר שלי פורשת מזרן יוגה, ועושה יוגה במשך 25 דקות. כל יום אותם תרגילים, אותו סדר, אני לא צריכה לחשוב מה אני עושה. רק אחרי זה אני אוכלת ושותה קפה. התחלתי לעשות יוגה בגיל 37, כבר 45 שנה.

להמשיך לקרוא