חבל אפילו לנסות לחלוק על הקביעה הזו. הכי ריכוזית היא הממשלה. הוצאתה בישראל תופשת 43% מהתמ"ג ב-2010. עד לראשית שנות ה-2000, היא תפשה כמחצית מהתמ"ג. אין אף לא תאגיד פרטי אחד המשתווה לה. ואולי כדאי שמישהו יתפוש יזמה, ויחשב את הוצאתם השנתית של עשרת ועשרים התאגידים הגדולים בישראל ביחס לתמ"ג.
מאמר חדש שלי בנושא הריכוזיות עלה היום באתר התוכנית לכלכלה וחברה במכון ון-ליר. מגזין מס. 3 של התוכנית כולל מאמרים מעניינים נוספים. קראו ותיהנו.
כשרוצים לעורר חיוך של מישהו, לא מותחים בכוח את שפתיו. מדגדגים את כף רגלו בעדינות, אמרה לנו מורתנו ליוגה, כשרצתה להמחיש את כוליות הגוף – דבר קשור בדבר. שמעתי, ומחשבה חדשה הצטרפה למחשבות היוגה שריחפו בקלילות במוחי.
"המבצעים של מגה הוציאו אותי אידיוט" – כותרת דהמארקר מה-10 למארס 2011. הדובר הוא אפי רוזנהויז, מנכ"ל שופרסל, בחקירתו ברשות להגבלים עסקיים.
הדיון האקטואלי על ריכוזיות בישראל היה מועיל אילולא התעלם משני ממדים חשובים: ממד הזמן וממד המרחב. הריכוזיות אינה תופעה חדשה. הריכוזיות אינה ייחודית לישראל. הריכוזיות אינה תופעה כלכלית בלבד.
בעוד אני מנסה להבהיר לעצמי ולאחרים מהי ריכוזיות, מתפרסם בעברית ספרו של מילן קונדרה המעניק למושג פרשנות אלגנטית משלו. במסה קצרה על תופעת 'הרשימות השחורות' בספרות ובאמנות, מדגים קונדרה איך לא ליפול בפח הברנז'ה, ולא להלל ולשבח את מי שזה מכבר נזרק לרשימה השחורה.
בשבועות האחרונים נתקלתי במקומות שונים במונח 'תמנוניות' לתיאור שליטתן רבת הזרועות של '20 המשפחות' בכלכלת ישראל. המונח נקלט מהר, ונראה שגם זכויות הסופרים שלי עליו עומדות לפוג מהר.
ריכוזיות המשק הישראלי אינה מתכונותיו המלבבות. עובדה. אבל היא מום מולד, תכונה בלתי ניתנת לשינוי. גם זו עובדה. משק קטן יהיה תמיד משק ריכוזי ברוב תחומיו בגלל כלל יסוד של הכלכלה – "יתרונות לגודל". רוב ההתארגנויות הכלכליות יעילות יותר בקנה מידה גדול (כמובן, לא עד אינסוף). הבחנה זו היא שעומדת בבסיס ההתחברות לכפרים, לשבטים, למדינות, ובבסיס המהפכה התעשייתית של המאה ה-18.
מחמת היתרונות לגודל, שולטים בישראל שלושה בנקים גדולים, כמה חברות סלולר, מספר קטן של רשתות שיווק מזון, ומעט מתחרים כמעט בכל תחום – מביטוח ועד ליבוא תרופות. יש לזה פיתרון מבני? כנראה שלא. ולראיה, ממשלות ישראל ניסו למשוך לכאן בנקים זרים והם לא באו. השוק עצמו קובע את מספר הפעילים בו. ובאמת, חמישה בנקים במקום שלושה לא ישנו באופן מהותי את המודל שאינו מודל של תחרות משוכללת לפי הספר. גם עם חמישה בנקים ימשיך לקרות מה שקורה עכשיו: תיאום סמוי או תחרות פרועה ומזיקה.
עד כאן, מספר מילים על הריכוזיות הענפית – מספרם המועט של המתחרים בכל ענף ובכל תחום. אבל מעבר לריכוזיות הענפית, התפתחה בישראל עוד תופעה מדאיגה שאני מכנה 'תמנוניות'. התמנוניות היא התארגנותם של מספר גופים עסקיים תחת פירמידת שליטה – מבנה רב-זרועות שיש לו יד ורגל בכל דבר. התמנוניות היא במידה רבה פועל יוצא של הריכוזיות – ניצול מתקדם יותר של ההון ושל הכוח שהושג בעזרת שליטה בתחום מסוים. ואגב, במידה רבה של צדק אומרים שגם חברת העובדים ההסתדרותית שקרסה בסוף שנות ה-80 הייתה מעין תמנון. והנה, אנו רואים מה עלה בגורלה. יתכן מאד ששמץ מחששותיו של בנק ישראל נובע מפיסת היסטוריה זאת.
הדיבורים על הריכוזיות, אם כן, יש להם סיבה טובה. אך כמה מהפתרונות המוצעים די מצחיקים. הומוריסטית במיוחד היא הצעת החוק שהוגשה לצמצום כוחן של קבוצות ריכוז (גופים מעטים המחזיקים ביותר מ-50% מהשוק בענף מסוים) ולהרחבת פיקוחו של הממונה על ההגבלים העסקיים עליהן. אם תרומתו של הממונה על ההגבלים העסקיים להסדרה היא כה רבה, איך זה שהריכוזיות במשק הישראלי לא פסה, והתמנוניות דווקא עולה ופורחת מאז ראשית שנות ה-90 – עידן היווסדו של הממונה במתכונתו הנוכחית?
ובכלל, נדמה כי הכרזת מלחמה כוללת על הריכוזיות או על התמנוניות תשיג ניצחון הרואי כמו זה המושג כל קיץ במלחמה נגד חום יולי-אוגוסט. חום יולי-אוגוסט בוטל? ממש לא. מזגן, אבטיח, מים קרים, בלי תנועות מוגזמות, ואנחנו בספטמבר. גם בעניין הריכוזיות-תמנוניות לא יועילו מחוות גדולות מן החיים, אלא דווקא טיפול קטן-קטן. ובמיוחד שכל ענף וכל פירמידת שליטה הם גם מקור פרנסתם של אלפי עובדים.
איך מתחילים? דווקא בהכרה בעובדה היבשה: ריכוזיות היא תופעת טבע בישראל. היא גוררת אחריה תמנוניות. אפשר לטפל בסימפטומים של התופעה. אפשר גם לחסום לאט ובאופן מבוקר את מקורות חיותה.
להחלשת הסימפטומים אין ברירה אלא להחזיר את הרגולציה הצרכנית שהייתה כאן בכל תחום עד סוף שנות ה-80, ומאז נעלמה. להגביר את הפיקוח הצרכני על הבנקים, על חברות הטלפונים, על ספקי התוכן בטלוויזיה, על רשתות שיווק המזון ועל שאר מוכרי המצרכים והשירותים. הגברת הרגולציה לא רק תגן על הצרכנים. היא גם תמתן את רווחיהם המופרזים של הספקים, ובכך תרסן את כוחם. ומעל לכל, רגולציה רצינית היא גם לימוד של החברות על ידי הממשלה. היא מאפשרת לממשלה להבין איך הדברים באמת פועלים.
טיפול צרכני הוא ההתחלה, ובמקביל חייבים גם לדלדל את מקורות חיותה של התופעה. אלה רבים ומגוונים. כך, למשל, הורדת מס החברות המתמשכת מאז סוף שנות ה-80, מותירה בידי החברות הרווחיות כסף רב שברובו אינו מופנה להשקעה יצרנית אלא לבניית פירמידות שליטה. מקור אחר לחומר ולבנים למבני הפאר מגיע מהאשראי הממונף הניתן על ידי הבנקים – אשראי שאינו בהכרח מותנה בשעבוד נכסים ממשיים של מקבליו. גם הנפקת מניות ואג"ח שלעתים אינה נושאת אתה ערך אמיתי מספקת את הכספים הדרושים. בכל אלה, צריך לטפל. ומעל לכל, חייבים לגבש מדיניות לאומית לתגובה במשברי פירמידות. מדיניות שתכריע בעד הגנה על התעסוקה, אך נגד הזרמת כספים ציבוריים לשימור המבנה הפירמידלי. משבר הוא הזדמנות לשינוי, כך לימדונו יועצי הניהול. והם, כידוע, מורי ההלכה של עידן השוק החופשי.
פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".
על פי הדו"ח, בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.
בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.
אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.
בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.
הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?
הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.
הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.
פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.
התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.
התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.
אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.
ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***
את גזירת הפתיחה הטיל סטנלי פישר. מאז ספטמבר האחרון הוא מעלה את הרבית במנות קצובות. בתחתית – אפריל עד אוגוסט 2009 – ישבה הרבית המוניטרית על 0.5%. מאז, עלתה ל-1.25%, ובנק ישראל רומז שהיא עוד תמשיך לטפס.
העלאת הרבית המוניטרית נכללת בחבילה שמכונה "גזירות" בתקשורת. זאת, משום שהיא גוררת אחריה העלאה של רבית האוברדרפט ורבית המשכנתאות. העלאת רבית בנק ישראל גם נוטה לייסף את השקל, ודרך הייסוף לכווץ את הייצוא, להרחיב את היבוא, ולפגוע בתפוקה ובתעסוקה. מצד שני, מצדו של סטנלי פישר, העלאת הרבית ננקטת למען האיזון, במחשבה כי רבית נמוכה מדי מזיקה למשק לא פחות מרבית גבוהה מדי.
נותרת רק השאלה הפעוטה מהו איזון. רבית בנק ישראל נמצאת עכשיו בשפל. מפברואר עד דצמבר 2009, היא עמדה על 0.5% עד 1%. מאז דצמבר 2008, שיעורה נמוך מ-3%. דהינו, שיעור הרבית המוניטרית הריאלית – הרבית בניכוי האינפלציה – כבר יותר משנה נושק לאפס ואולי נמוך מאפס.
מה עושה רבית נמוכה מדי? מה שעושה כל מחיר שאינו במקומו – צריכת יתר של מוצרים ושירותים מסוימים, צריכת חסר של אחרים. ובקצרה, רבית נמוכה מדי מעוותת את יחס הערכים במשק. היא מציגה בפני הציבור סדר עדיפויות ארעי שאינו יכול להתקיים בטווח הארוך.
כך, למשל, הפחתת הרבית במשק השיבה את הציבור לבורסה. מדד תל-אביב 100 (100 המניות העיקריות בבורסה) זינק ב-89% מסוף דצמבר 2008 לסוף דצמבר 2009. השיבה לבורסה בלמה את התיקון המתבקש בהרכב נכסי קרנות הפנסיה וקופות הגמל. הן ממשיכות להחזיק באותן מניות ואגרות חוב שיציבותן לטווח הארוך מוטלת בספק מאז המשבר. הרבית הנמוכה גם הקימה לתחייה כמה מהחברות שנקלעו לקשיים. הן חזרו לגייס כסף בבורסה וללוות בזול מהבנקים. מי שיוצא מקופח הוא הציבור הרחב שמבקש חסכונות בנקאיים בלי חכמות. כאן הרבית בניכוי האינפלציה עדיין אפסית ואף שלילית.
כלומר, הרבית הנמוכה מנפחת בשנה האחרונה בועת בורסה שמן הסתם תפקע מתי שהוא. העלאות הרבית של פישר מיועדות לכווץ את הבועה בזהירות ובאטיות. הצלחתו של פישר, קרוב לוודאי, רק תהיה חלקית. ברגע כלשהו, מישהו ינצל את הנסיבות ליצירת בהלה המונית שתעשיר מעטים ותרושש את מרבית הציבור.
רבית בנק ישראל הנמוכה, שהתגלגלה לרבית משכנתא נמוכה, עודדה גלי רכישת נדל"ן שאינו משמש למגורי הרוכשים. תנודות מחירי הנדל"ן בעקבות הבחישה הספקולטיבית, והאי-וודאות שהתעוררה בעקבות הערכות סותרות על מגמות הדיור – כל אלה הרחיקו את הזוגות הצעירים מרכישת דירות ועשו את שוק הדיור לעוד קזינו לצד הבורסה.
קזינו נוסף התפתח בשוק המטבע. הורדת הרבית הניכרת משכה את תשומת לבם של מהמרי המטבע. רבית נמוכה מבחינתם היא איתות ליציאה מהשקל, כלומר, פיחות. אלה שמכרו שקלים והצטיידו במטבע זר, השתמשו בו מאוחר יותר לרכישת שקלים ולגריפת רווחים מייסוף השקל. במאמציו לשמור על שער חליפין מאוזן, בנק ישראל רוכש מטבע זר כבר יותר משנה, ומזרים לשוק המטבע לא מעט כסף ציבורי.
מה, אם כן, נאמר בכמה מילים על גזירת הרבית? ראשית, זו גזירה שמבקשת את טובת הציבור הרחב. למי היא מפריעה? לחייבים הגדולים – בעלי הקונצרנים שהנפיקו אג"ח בלי חשבון ולוו מהבנקים ללא הגבלה. מבחינתו של מי שחייב מיליארד שקל, כל אחוז נוסף ברבית מסתכם בתוספת תשלום של 10 מיליון שקל לשנה.
הכל נכון, ועדיין כדאי לומר שמשחקי הרבית עם כל הרצון הטוב שהם מגלים – כוחם מוגבל. את מגבלת כוחם ניתן לראות מהזיגזג ברבית בנק ישראל. משחקי רבית יעילים כאמצעי חירום לטווח קצר. הנה, המשק צנח לשפל באמצע 2008, ובום, בנק ישראל שלף את הרבית הנמוכה. אילו המשק נקלע לפיחות קיצוני, מספר ימים לאחר ההורדה, הבנק המרכזי לא היה מהסס להכפיל ולשלש את הרבית מיד. במבט קצת יותר ארוך טווח, הרבית הרצויה היא רבית לא נמוכה מדי ולא גבוהה מדי. רבית שעולה על האינפלציה השנתית ב-4%-3% ומעודדת את החיסכון המתמשך על חשבון הימורי קזינו.
אם הרבית מוגבלת בכוחה, איך מייצבים את הבורסה, איך מבטיחים דיור לצעירים, ואיך מנווטים את שער השקל על פי יעדי הצמיחה של המשק? רגולציה פיננסית – החזרת ההכוונה והפיקוח של הממשלה -היא התשובה. בארה"ב ובאירופה מתלהט הדיון על אמצעי רגולציה. הטלת מס על מוסדות פיננסיים שישלמו שכר מעבר למקסימום שייקבע. הטלת מס על עסקות קצרות טווח בשוק המטבע (מס טובין).
זו רק ההתחלה. לא כאן המקום לדון בכל המסים האפשריים. לא כאן המקום לדון באפקטיביות של מס לעומת אמצעי שליטה ממשלתיים אחרים, כגון איסור מוחלט על פעולות מסוימות או הגבלתן. מה שחשוב הוא זיהוי המגמה של חזרת הממשלה למגזר הפיננסי. כן, גם אצלנו רשות אחת כבר חזרה להתערב: בנק ישראל מתערב חזק, וללא הצלחה רבה בשוק המטבע, איפה הממשלה?
מה שחשוב הוא ההבנה שהחזרה לרגולציה אינה מקרית. היא מבטאת תפישת מדיניות פיננסית. שגשוג פיננסי? למה לא, הוא תומך בצמיחה ותורם לרווחת הציבור. שגשוג פיננסי מוגזם? לא, הוא בא על חשבון הצמיחה וגורע מרווחת הציבור. איך מאזנים? איך גורמים למגזר הפיננסי לשגשג במידה הראויה? כל תחום לגופו. כל מדינה על פי תנאיה. באירופה מתחיל להתגבש מודל חדש של רגולציה. בארה"ב מתווכחים ומנסים לנסח מודל שונה. וכאן, כלכלת ישראל מחכה לרגולציה הישראלית שלה.
עידן השוק החופשי 