זה המשך סיפורו של המשק הישראלי, שנולד קטן ונשאר קומפקטי. סיפור על הכחשה, אימוץ של דימויי גוף זרים, ותהליך כואב שיוביל לבסוף לבניית זהות עצמית.

ההסתכלות על קוטן כעל מום שיש לפצות עליו מובנית במקצוע הכלכלה, כפי שניתן לקלוט מהביטוי "יתרונות לגודל". נכון, אם תשאלו נגיד לכם שגם קטנים הם יפים. אבל הקמת האיחוד האירופי בשנות ה-50, והתרחבותו עד ל-27 מדינות היום, מוכיחה שבעיני הכלכלה גדולים בכל זאת יפים יותר.

כבר אצל אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, בספרו עושר העמים  (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם, שמשון ענבל) הונחו יסודות החשיבה על יתרונות הגודל. מדובר שם על חלוקת עבודה והתמחות. ובשפה פחות טכנית, בעצם נאמר: מי שטוב בניסור שיהיה נגר, ומי שטוב ביראת שמיים שיהיה כומר. בדרך זו, כל אחד ימצה את כישוריו הטבעיים, ישביח אותם על ידי ניסיון מצטבר, ולא יבזבז זמן במעבר מהקצאת שבבים לישיבה בתא הוידוי. כשיחליפו את תוצריהם, גם לכומר וגם לנגר יהיה ככה יותר מכל דבר.

כפר קטן – משק קטן
 
מה שנכון לכפר קטן, נכון גם למדינה. ככל שהמשק קטן יותר, סביר להאמין שיימצאו בשטחו פחות אוצרות טבע. גם הגיוני להניח, שלא ניתן יהיה לטפח בגבולותיו מגוון של ענפים בקנה מידה גדול. ולכן, חשוב שמשק קטן יגדיר לעצמו את התחומים בהם הוא מצטיין, ישקיע בפיתוחם, וידחוף אותם לייצוא. תמורת תקבולי הייצוא, יוכל לרכוש בחוץ את חמרי הגלם שאין לו, ואת המוצרים שהוא פחות חזק בייצורם.

התפישה הזו מנחה את המשק הישראלי מאז היווסדו. אבות המשק, וביניהם שר התעשייה והמסחר המיתולוגי, פנחס ספיר, ראו לנגד עיניהם משק פתוח כבר בשנות ה-50. אלא, שכדי לחזק את המפעלים שרק נולדו, עד שייווצרו מקורות פנימיים למטבע זר, הגנו בהתחלה על המשק בפני יבוא מתחרה, ולא אפשרו זרימה חופשית של כספים פנימה והחוצה.

מגלובליזציה, סטייל מפא"י, להיפר-גלובליזציה
 
ספיר וחבריו, בין שאר מעשיהם הכבירים, ייסדו פה גלובליזציה סטייל מפא"י. כבר בסוף שנות ה-50, הם החלו את פתיחת המשק ליבוא ולתנועת כספים פנימה והחוצה. אלא, שכל הורדת מכס, כל הסרת הגנה אחרת על היבוא, או ביטול רישוי על הכנסת והוצאת מטבע זר, נעשו בקצב של עוד דונם ועוד עז. זאת, מתוך הבנה מלאה של מחיר הפתיחות: העברת השליטה מידיה של הממשלה לידי השווקים. ובמילים אחרות, ויתור על מחויבות הממשלה לערכי יסוד מפורשים ומוצהרים כמו תעסוקה מלאה.

התנהלות זו עברה תפנית חדה בסוף שנות ה-80. אז, החל להתפשט בעולם המודל המכונה היום גלובליזציה.  וכפי שכבר נאמר, מידה לא קטנה של גלובליזציה הייתה כאן ובכל העולם המתועש כבר קודם. מה שפרץ בסוף שנות ה-80, הוא הקצנה של המודל.

בישראל, הקרקע הייתה אז בשלה להקצנה. אינפלציית שנות ה-80, ותופעות הלוואי של ריסונה – שהיה הצלחה כבירה לכשעצמו – נטבעו בזיכרון כטראומה לאומית. פתיחת המשק, בעקבות כל אלה, נתפשה על ידי כלכלנים רבים כסוג של חיסון בפני חולאים כרוניים, ובמיוחד, אינפלציה שיוצאת משליטה. הפתיחה באה למלא תפקיד של משב אוויר מטהר מבחוץ, או הגברת הזרימה המרפאת. אבחון זה הוא שהוביל למהלך מואץ של חשיפה ליבוא בשנות ה-90, ולהסרה מהירה של כל המגבלות שנותרו על כניסת כספים לישראל ויציאתם ממנה החוצה.

כיום, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. הרבה משקים מתקדמים פתוחים כמוהו לתנועות כספים.  אך לא רבים פתוחים כמוהו ליבוא וייצוא. שיעור היבוא מסך התמ"ג בישראל מגיע בשנים האחרונות לכ-44%-43%. שיעור פתיחות זה מעמיד את המשק הישראלי בשורה אחת עם מדינות קטנות באירופה – שוודיה, דנמרק, פינלנד- אך הרבה מעל ארה"ב או יפן בהן שיעור היבוא מהתמ"ג לאורך שנים נע בין 10% ל-15%.

ומי לא אוהב גלובליזציה שפויה?

משק פתוח יותר הוא משק רגיש לתנודות בינלאומיות. משק פתוח יותר הוא משק אדיש לממשל המקומי ולדמוקרטיה. אין צורך לפרט כאן את המנגנונים המדויקים, כל מי שחי בישראל בשנות ה-90 וה-2000 מרגיש את השינוי. ההמחשה הכי טובה מתקבלת ממלחמת לבנון השנייה. מצד אחד, הימנעותה של הממשלה מהכרזה על מצב חירום כי מה יגידו הבורסות. מצד שני, הפגנת האדישות של מרכז הארץ, שכלכלתו יונקת את הכספים מבחוץ, לכל מה שקורה בפריפריה.

הנתק הזה שקיים בכל משק פתוח בין הכלכלה למדינה הוא שעורר את תנועת האנטי-גלובליזציה. והאנטי הזה כה תפש, עד לידי שכחת האמצע. שכחה זו אינה פועלת לטובת מי שנפגע מהגלובליזציה, או מי שביקורתי כלפיה. אנטי מוחלט, קל להביא אותו לידי אבסורד. כי אנטי מוחלט במדינה קטנה כישראל, פירושו, חיים בלי דלק ובלי קפה. או, בכל מקרה, אורח חיים של מדינה מפגרת. ולכן, הבלטת האנטי רק מחלישה את ביקורת הגלובליזציה. ואילו הייתי חובבת תיאוריות קונספירציה, הייתי אומרת שמשום כך האנטי, היום, הוא העמדה הכי זמינה בתקשורת. כשמנגד, את ההצעה לגלובליזציה שפויה משתיקים.

לא צריך להתאמץ מדי כדי להדיח את הגלובליזציה השפויה מסדר היום התקשורתי. גלובליזציה שפויה היא אמצע. היא המרחב האינסופי בין הגלובליזציה כפי שהיא מיושמת עכשיו לאנטי-גלובליזציה. היא הדיון המייגע:  כמה יבוא ואיזה יבוא נכון להכניס לישראל בכל תקופה; ואם, מתי ואיך להגביל תנועת כספים פנימה והחוצה. גלובליזציה שפויה, כמו חיים שפויים, היא משעממת ולא בידורית. אבל, מה �
�עשות, היא הנושא האמיתי לדיון.

הוא נולד קטן, המשק הישראלי. וגם בהגיעו כמעט לגיל 60, הוא עדיין נמנה על הזערוריים. 7 מיליון תושבים בסך הכל, לעומת כ-300 מיליון בארה"ב, וקרוב ל-500 מיליון באיחוד האירופי.

ולא סתם מובא כאן האיחוד האירופי כיחידה אחת. אלא משום שכמה ממדינותיו דומות במימדיהן לאלה של המשק הישראלי. אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, שוודיה – כולן מדינות של 5 עד 10 מיליון נפש. אבל הן עברו סוג של מתיחה עם הצטרפותן לאיחוד. על מהפך תדמיתי כזה, המשק הישראלי שרחוק מלחיות בהרמוניה עם שכניו, יכול רק לחלום. מה שאומר, כי בדרכו להגשמה עצמית עליו להפנים היטב את מגבלת הגודל שלו, ולנסות ולצמוח מתוכה.

בסיפור הזה, אין ויכוח, הגודל כן קובע. זאת, בגלל כלל יסוד כלכלי פשוט: יתרונות לגודל. כל פעילות כלכלית יותר יעילה כשהיא מתבצעת בקנה מידה גדול. לפחות, עד גבול מסוים. זה עיקרון היסוד של הייצור ההמוני והמשק המודרני. אבל עוד לפני כן, זה ההיגיון בבסיס התארגנותם של אנשים בקבוצות – משבט או כפר קטן ועד למדינה או תאגיד רב-לאומי.

הוא קטן, הוא ריכוזי

עיקרון יסוד זה של ארגון הכלכלה מתגלם לתכונה אופיינית של כל המשקים הקטנים המפותחים: הם ריכוזיים. או, במילים אחרות, גופים גדולים תופשים נתח ניכר כמעט בכל תחומי פעילותם. בישראל, למשל, שני הבנקים הגדולים תופשים כ-60% מהפעילות בתחום. הבנק השלישי עוד קרוב ל-20%.  בענף המזון, שלושת מפעלי התעשייה הגדולים תופשים למעלה מ-40% מהשוק (ייצור מקומי ויבוא). הריכוזיות, בוודאי, עוד הרבה יותר גדולה כשבודקים מוצר, מוצר – חישבו, לדוגמא, על אפיית לחם. תחום נוסף, שלא מרבים לדבר על התארגנותו, הייצוא מישראל: 100 היצואנים הגדולים בתעשייה (ללא ענף היהלומים) היוו בשנת 2005 מקור לכ-70% מהייצוא התעשייתי של ישראל.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הגדולים

מה המשמעות של כל זה לניהול מדיניות?  כהערה אינטואיטיבית ראשונה אפשר לומר, שמשק קטן וריכוזי דורש יותר תשומת לב ממשלתית ממשקים גדולים ומבוזרים. זאת, בגלל שני גורמים נפרדים שהם, בעצם, דבר והיפוכו: מצד אחד, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, מישהו חייב לדאוג לשלומם. מצד שני, אם תפקודו התקין של משק תלוי במספר מצומצם של גופים, יש להם הרבה כוח. ואז, כגורם מאזן, מישהו חייב לדאוג לשלום הציבור.

אנשים שלא עוסקים בכלכלה בדרך כלל כועסים על כל מחווה של הממשלה לטובת הגדולים. הם ישר רואים בה קשרי הון-שלטון. אז, אולי זו הנקודה הראשונה שכדאי להבהיר. קחו, למשל, את מגזר הייצוא הנזכר לעיל – 100 היצואנים הגדולים במדינה. הם מעסיקים קרוב ל-30% מהעובדים בתעשייה. במאמר שפרסמתי בעבר (רבעון לכלכלה מס. 147), מצאתי כי כמחצית מאותם מפעלים מייצאים למעלה מ-80% מפדיונם. כלומר, הם מתמחי ייצוא, אין להם כמעט שוק מקומי, וברור למה: כמה מכשירי אלקטרוניקה מתוחכמים מסוג מסוים אפשר למכור במדינה קטנה?  הם תלויי ייצוא, והייצוא תלוי בהם. גם התעסוקה במדינה תלויה בהם במידה רבה. אז, עזבו בצד את קשרי ההון-שלטון. במדינה קטנה הממשלה צריכה לדאוג לתנאי הסביבה (כגון שער החליפין) של מפעלי ייצוא הרבה יותר מאשר במדינה גדולה.

הוא ריכוזי, צריך לשמור על הציבור בפני הגדולים

מצד שני, אותם מפעלים גדולים שהם בעלי משמעות בשוק המקומי, אין לממשלה ברירה אלא לפקח עליהם. זה בולט מאד במוצרי צריכה חיוניים כגון מזון ותרופות, ומיותר להרחיב על כך את הדיבור. אך בתקופה האחרונה זה הפך להיות בולט גם במוצר צריכה פחות אופייני: שירותים פיננסיים. הציבור זעק בפורומים שונים, ועדת הכלכלה בכנסת לקחה את העניין תחת חסותה, ופתאום עמלות הבנקים המעופשות הפכו לאייטם הכי טרי.

טיפולה של וועדת הכלכלה אילץ את בנק ישראל ליזום חוק לפיקוח על העמלות. כי, כפי שנגיד הבנק, סטנלי פישר, אמר בוועדה: "אבל לא כדאי, ממש לא כדאי, להעביר את הפיקוח – או חלקים ממנו – לכנסת" (בנק ישראל, הודעה לעיתונות, 4.6.07). תפנית חשובה זו בגישת בנק ישראל תוארה בתקשורת, כרגיל, מצד כיפוף הידיים, ולא מצד השינוי בתפישה הכלכלית.

בנק ישראל הוא מנהיגה הרעיוני של הגלובליזציה בישראל. קו החשיבה שהוא מוביל מאז סוף שנות ה-80, אומר: כמה שיותר פתיחות כלפי חוץ, כמה שפחות התערבות ממשלה. התערבות הממשלה נתפשת במשנתו כחסם למנגנוני השוק המיטיבים. או, במילות הז'רגון המקובלות: יחד עם הגלובליזציה, באה דה-רגולציה – הסרת הפיקוח והבקרה של הממשלה היכן שאפשר. במקומה, ניסו להכניס יותר שחקנים לכל תחום. כשהתרבו התלונות על עמלות הבנקים ונושאים צרכניים אחרים, בנק ישראל במשך תקופה ארוכה התנגד להגברת מעורבותו הפיקוחית של הפיקוח על הבנקים, וטען שהוא צריך להתמקד ביציבות הפיננסית.

בא, עכשיו, פרופ' פישר ומודה בדבריו כי בבנקאות שיטת הדה-רגולציה לא צלחה. ניסו להביא לכאן בנקים זרים והם פועלים רק במגזר העסקי. במגזר הקמעונאי "מערכת הסניפים של הבנקים המקומיים פרושה היטב". מה זה אומר? הנה סיפור קטן שאני מכירה. לקניון אחד בפרבר די נידח, משכו, עם הקמתו, בנק מקומי אחד תמורת הבטחת בלעדיות. היישוב צמח, הקניון תפח, ורצו להכניס בנק אחר, אבל נתקעו במשך שנים עם איומי תביעה משפטית של הראשון. הבנקים המקומיים מושרשים כאן היטב, ולא יתנו בקלות למישהו אחר להישתל באדמתם. אז, למה שבנק בינלאומי יטריח את עצמו למלחמות האלה כשכל המגרש שייפול בסוף לידיו הוא בגודל של עיר-מטרופולין אחת בארה"ב או באירופה.

ובידיעת כל אלה, הכי מעניין לראות מה פרופ' פישר קובע עכשיו: "עלינו לשמור על בריאות המערכת הבנקאית באמצעות פיקוח ותחרות". פיקוח ותחרות יד ביד. מי שלא מכיר את עמדתו הקודמת של בנק ישראל, לא יכול להבין איזה מהפך מגולם בביטוי הזה. הבנק מודה: במערכת בנקאית של מדינה קטנה קשה להסתמך רק על התחרות. ואיך אומרים הסינים: זהו צעד קטן במסע גדול. מסע שיוביל להכרה כי יש דבר כזה כלכלת מדינות קטנות. ולא כל מה שהענקים בחוץ מאמצים, טוב לננסים. טוב לישראל.