כשאני חושבת על בית הוריי, ברמתיים, אני קודם כל זוכרת את עשבי החורף הראשונים שצצו כל שנה ליד הגדר. אתם בוודאי חושבים על גדר מפוארת, משהו בסגנון סביון. אבל זו הייתה גדר רשת, כמו בלולים, ובחוץ הייתה דרך עפר, לא כביש ולא מדרכה. ובכל זאת, הכל היה יפה ושובה לב.

ואז נכנסתם לחצר וראיתם אותי יושבת על עץ השסק. יושבת, קוראת ספר ואוכלת שסקים צהובים, מתוקים וחמים. יושבת, מתנדנדת על הענפים עם הרוח. יושבת ולא חושבת על עטלפי הפירות שביקרו שם כל לילה והותירו את הפרשותיהם על השסקים.

עוד כמה צעדים קדימה, הגעתם אל מרפסת הבית. היא הייתה מוקפת בגפנים מטפסות, שלכת בחורף, ולבלוב בעונה הזאת. בקייץ, כמובן, הייתם יכולים לקטוף שם ענבים. ומתחת לגפנים, באביב, הייתם רואים שלל צמחי כובע הנזיר, עם פרחים בכל הדוגמאות האפשריות. אהבתי לשבת בחזית המרפסת הזו, על המדרגה, ולאכול מנדרינות בשלות בסוף החורף ובאביב.

משם, למה שנקרא אצלנו 'מאחורי הבית'. זו הייתה החצר האחורית עם כל העצים שמילאו אותה. במיוחד אני זוכרת את שזיף האוגדן. עץ שזיפים ענק, בעל פירות צהובים ומתוקים, שבעונה הזו היה פורח כולו כמו שקדייה. לידו, עוד עצי שזיפים, תפוחים ואגסים. בצד, היו שתי שורות של כרם ענבים. הוא היה די מוזנח.

מול הבית, ליד הברז של החצר, צמחו שני עצי רימון, מאד אהבתי לאכול את הרימונים בעונתם. ולמטה, בתוך הגן, ממש מתחת למטבח, היו שני עצי גויאבה. היום אני ממש שונאת גויאבות, אבל בילדות אכלתי אותן בתיאבון.

ובל נשכח, את הגדר בינינו לבין השכנים. בהתחלה טיפסה עליה לפופית, עם פרחים כחולים ענקיים. אבל היא התפשטה והשתלטה על כל החצר. על כן היא נעקרה, ואת מקומה מילאה ביגנוניה יפהפייה בעלת פרחים כתומים.

עוד פינה שאהבתי, לא נראה לי שהיא שרדה עד עכשיו, הייתה מתחת לקיר חדר השינה. היו שם רקפות וכלניות שאבי ואני הבאנו מנשר שבכרמל. הכלניות הו צבעוניות: כחולות, סגולות, וורודות ולבנות. הן שימחו את ליבי כל חורף.

אתם קוראים ולא מבינים, על מה הפסיכית הזו כותבת. אבל כל העצים האלה, וכל הפרחים, היו מרכז חיי כשהייתי ילדה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****