קמנו בבוקר, אחרי לילה עם שינה לא רעה בממ"ד. שינה טובה, עם דלת ממ"ד פתוחה. מדוע דלת פתוחה? אנחנו לא מסוגלים לסגור ולפתוח. קמנו בבוקר עם המחשבה על בתי ושלושת נכדיי שנמצאים בחו"ל. לפחות בתי ונכד אחד חייבים לחזור עכשיו. איך? מתיי? מי יודע.

קמנו בבוקר, והתבשרנו שחמינאי נהרג בטוח. נהדר? נפלא? נראה מה יהיה עכשיו. אם זה יסדר עוד מנדט אחד לראש ממשלתנו הגאון, אני לא אשמח. נראה כמה זמן תימשך המלחמה הזו. רזיתי בקילוגרם אחד מרוב עלייה וירידה במדרגות. בקיצור, הכל לא ברור, זו שיטתו של מנהיגנו המוכשר. זה לא שהוא ידע מראש כיצד זה יתפתח עכשיו. הוא מהמר, ושימותו האידיוטים, ובמיוחד האידיוטיות כמוני. ויותר מכולם, אלה שלא אוהבים את השם 'שאגת הארי'.

יש לנו אוכל. גם לנכד שלנו שנשאר בארץ לבד, יש אוכל בשפע. אני בכל זאת עייפה. אני זוכרת פרטים אפילו ממלחמת השחרור. גם אז לא הייתי מאושרת מכל מה שקורה. עובדה, עד היום אני זוכרת את הנשים הערביות שברחו. בדרכן החוצה, ברחוב שבו גרתי, הן עצרו אצלנו בחצר לשתות מים. הן נראו בדיוק כמו נשים ערביות: בהריון, עם תינוק על הידיים, ועם עוד כמה ילדים-גמדים צמודים. אני זוכרת שאמי ניסתה לגרש אותן, ולא ממש אפשרה להן לשתות מים. פה ושם מישהי מהן הצליחה. כל הסיפור מציק לי עד היום.

לא שתיתי מים מהברז ההוא שנים אחר כך. זה מה שמלחמה אומרת לי. מים, יהיו לי מים? מים, אני אתן לאויבים שלנו לשתות? אל תכעסו עליי, אני באמת עייפה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****