זה מוזר לסכם ככה נסיעה לארץ זרה. נסיעה מאורגנת להפליא על ידי הגרמנים. אבל, האוכל, אלוהים, האוכל היה נורא. זה היה  אירוח של משרד החוץ הגרמני. אירוח של מספר עיתונאים. הייתי אז בגלובס. ביקשתי ירקות עוד לפני הנסיעה, וחזרתי הבייתה חולה. הירקות היו בערך כרובית וברוקולי. הם טבעו בגבינה צהובה או בשמנת. מה עם חצילים, קישואים, עגבניות וכל השאר? הם לא שמעו עליהם.

חוץ מזה, הייתה נסיעה מרתקת. היא הייתה ארוכה, נדמה לי שבועיים וחצי. נחתנו בפרנקפורט, ויום אחרי ביקרנו בשפיירא, וורמייזא ומגנצא. העיירות היהודיות שהוקמו בסביבות המאה העשירית לספירה. הקהילה, כמובן, סבלה מאנטישמיות בתקופות שונות. היום, בעיקר נשארו בתי הקברות העתיקים.

משם, עברנו לקלן, עיר הידועה בעיקר בצריח הקתדרלה שלה. ביקרנו בכנסייה, שהחלה להיבנות במאה ה-13. לא זוכרת מזה דבר. מה שחרות בזיכרוני הוא הפאב שממול לכנסייה. אמרו לנו שמייצרים שם בירה במרתף, מי רוצה לראות. כמה מהחבר'ה נשארו בחוץ, ואני התנדבתי בהתלהבות בגלל הרקע התעשייתי שלי. נכנסתי לפאב, ראיתי קבוצה של צעירים גרמנים יושבים על יד הבר. גבי ענק, וצווארי שור. נתקפתי בהלה, וברחתי משם החוצה. זה אמיתי, והוריי הם לא ניצולי שואה. משם, ככל הזכור לי, עברנו לדיסלדורף ולבון.

ואז, נסענו למזרח גרמניה, ללייפציג. אני לא זוכרת הרבה מהעיר עצמה. רק זוכרת קור נורא, ואת הבר שבו גתה בילה ומוזכר ב'פאוסט'. משם, נסענו לברלין. אז היא עוד הייתה מחולקת למזרח ולמערב. ברלין היא עיר מרתקת, אם כי באותה תקופה היא עוד לא הייתה גדולה ומרכזית כמו עכשיו. אחד מזיכרונותיי  ממנה הוא המפגש עם איש מדינה בכיר כלשהו שדיבר על ההפרטה. הוא היה לבוש באלגנטיות מוגזמת, שיצרה אצלי דחייה. אני זוכרת גם שההרצאה התקיימה בבניין ממשלתי כלשהו, שבו המעלית לא הייתה נתונה לשליטה. היית צריך לקפוץ פנימה והחוצה, כשהיא עברה על יד הפתח המתאים. פחדתי, עליתי וירדתי במדרגות.

בברלין בילינו שלושה ימי סופשבוע, וכנהוג אצל הגרמנים, הם לא נתנו לנו לנשום. הם ארגנו לנו הופעה כל ערב. פעם קונצרט, פעם פנטומימה, פעם הצגה. זה היה מעייף. שהינו שם במלון יוקרה, בחלק הישן שלו, שנשאר עוד מהתקופה הנאצית. הוא היה מאד מפואר ומרשים.

לי תקועה בראש חוויה של שנאת זרים שעברתי בשבת. היה לנו בוקר חופשי, יצאתי לקניות. חזרתי בצהריים לבר במרכז המלון. ביקשתי סנדוויץ', והם כדרכם הגיבו לאט. אמרתי משהו למלצרית, והיא העיפה עליי מבט גרמני שונא זרים. היא גם אמרה משהו לגרמנים שישבו מסביב לבר. עיניה יצאו מחוריהן, חצי שעה מאוחר יותר, כשהתלבשתי רשמי וישבתי בהרצאה בלובי. אבל אני את שלי הבנתי. כך עברו להם שבועיים וחצי, בעיקר בנעימים. אבל האוכל.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****