לא יודעת מדוע נזכרתי פתאום. זה היה כמעט לפני 40 שנה. נסעתי לחו"ל, הנסיעה היחידה שלי במשרד התעשייה והמסחר. היא אורגנה על ידי שני אנשים יקרים, מנהלי הספרייה לחקר שווקים במשרד. כן, ספרייה לחקר שווקים פעלה בתל אביב לשירות היצואנים, קשה להאמין עכשיו. שני מנהלי הספרייה היו אנשים משכילים. לאחד מהם היה דוקטורט בכלכלה. אני זוכרת אותם עד היום בהערכה ותודה. אם כי, אני לא זוכרת את שמותיהם.

בחלק הראשון של נסיעתי, הגעתי להולנד. הייתי בהאג מספר ימים, נפגשתי עם אנשי ממשלה ותעשייה. אני לא זוכרת מהימים האלה דבר. ההולנדים הם סוחרים בנשמתם. מאד מדויקים, קורקטיים ואדיבים. אבל הם לא יוצרים איתך שום קשר.

משם, במטוס די קטן ודי מתנדנד, טסתי לשוודיה. באתי למלון, לא אהבתי את מה שהשגרירות שלנו הזמינה. נדמה לי שזה היה בעיקר משום שאמרו שאת ארוחת הבוקר כולם אוכלים סביב שולחן גדול אחד. התלוננתי, ניג'סתי והם סדרו לי מלון אחר. זה היה במרכז שטוקהולם, מלון ביתי קטן. קיבלתי חדר חמוד עם שירותים צמודים, המקלחת המשותפת למספר חדרים הייתה במסדרון. ארוחת הבוקר הייתה סבירה, אם כי כמובן לא כמו ארוחה ישראלית.

בערב, חיפשתי איפה לאכול. במרכז העיר לא מצאתי שום מסעדה. אמרו לי "לכי לגאמלה סטן", החלק העתיק של העיר. כדי להגיע לגאמלה סטן, חוצים גשר על פני האוקיאנוס. כן, גמלה סטאן היא אחד מהאיים שעליהם שטוקוהלם יושבת. לא מבינה איך לא פחדתי בחושך. הגעתי, מצאתי מסעדה איטלקית סבירה, אכלתי פסטה וסלט. זה היה נובמבר, הגישו רק סלט כרוב. הוא הגיע בקערה גדולה שעברה משולחן אחד לאחר במסעדה.

למחרת בבוקר, רציתי להשיג מונית על מנת להגיע לפגישה. אמרו לי, לא עוצרים מונית ברחוב, את חייבת להזמין מראש. כך התחילה סדרה של פגישות, שהיו בהתחלה מסויגות מצידם. שוודיה, כידוע, היא מדינה סוציאליסטית במידה רבה, ואז היינו לאחר מלחמת לבנון הראשונה. שברתי את הקרח, כשסיפרתי להם שהוריי הם בין ראשוני הסתדרות העובדים בישראל. השוודים הם איכרים באופיים, הם פשוטים וישירים. הסתדרנו נהדר.

מוקדם בבוקר, תפשו את תשומת ליבי הנרות, או מה שזה היה, שהם הדליקו בפתחי הבתים. הבנתי שחנוכה זה לא בדיוק שלנו, זה כנראה בא מאיזשהו מקור אירופי עתיק.

ביום האחרון שלי, שהיה יום חופשי, הלכתי לסייר בגמלה סטאן. הגעתי לארמון המלך, וכידוע, המלוכה בשוודיה לא מאד רצינית, היא יותר טקסית. עמדתי וצפיתי בחילופי המשמרות ליד הארמון. הם צעדו ברישול, כמו שחיילים ישראלים צועדים. בשלב מסוים, הבחנתי בקוקו הבלונדיני המקופל מתחת לכומתת החייל. כאן הבנתי שאני מאוהבת. אין מה לומר, השוודים הם קרים כ-אילו, אבל הם אנשים נחמדים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****