ערב אחד, בילדותי, ישבנו בבית ברמתיים. לפתע, שמענו צעקות איומות מאחד הבתים. זה לא היה מאד קרוב, והוריי החליטו לא להתערב. למחרת בבוקר, שמענו כי שכננו, שרוליק, דפק פטיש בראש של הדייר שלו. הדייר, ניצול שואה, התבקש לפנות עם אשתו את החדר השכור שבו הם גרו. שרוליק רצה חדר נפרד לבנו. הדייר לא הגיב מספיק מהר. מן הסתם, היה קשה למצוא חדר דומה. על כן שרוליק דפק לו את הפטיש. למרבה המזל, הוא לא נפגע קשה.
שרוליק כמובן נעצר, ונענש בהגליה לאילת. אז זה היה עונש מקובל. אמי, שהתארחה בבית הבראה של ההסתדרות, בחדר עם עוד אישה כמקובל אז, שמעה ממנה את הסיפור הבא. שרוליק היה דייר שלה באילת וניסה להתחיל איתה, היא כמובן סירבה. מלכה, אשתו, נשארה בבית עם שני ילדים קטנים.
שרוליק בא ממשפחה ידועה ברמתיים. ידועה, אך לא אהובה. שני אחיו הבוגרים יותר, רכבו על אופנועים, והיו אנשי לח"י. רמתיים, כידוע הייתה מעוז של מפא"י. אחד האחים, לפחות, היה גרוש, חטא בל יכופר באותם ימים. לא אהובים, אבל מבוססים מאד. הם ניהלו מוסך, היה להם בית דירות ברחוב הראשי, הם גרו בקומה העליונה, ובתחתונה השכירו חנויות.
מלכה הייתה עולה חדשה מבולגריה. היא עבדה כמחלקת חלב. הג'וב כנראה לא מילא אותה באושר. לקום עם עלות השחר, לעבור עם החלב מבית לבית. על כן, כשבאה הצעת הנישואין המפתיעה, היא הסכימה מיד. ישר אחרי שהתחתנו, גם קנו להם בית עם חצר. היא לא הבינה לאן היא נופלת.
אני זוכרת שהדודים שלה מתל-אביב היו באים לבקר. פנינה, בתה, הייתה מספרת שצ'יצ'יבוקו וטנטהזימבול מגיעים. אנחנו, ילדי השכונה, כמובן חגגנו על השמות האלה. חלפו שנים, התחתנתי עם בולגרי, התברר שזה צ'יצ'ו בוקו – דוד בוקו בבולגרית, וטנטה זימבול – דודה יקינטון בספניולית. צ'יצ'ו בוקו היה עורך דין בסופיה. כך שמלכה באה ממשפחה בהחלט טובה.
מלכה, הנמוכה והלא-רזה, הפכה להיות כפופה, אחרי מה שקרה. אפילו כילדה, הבנתי וריחמתי עליה. הילדים שלה גדלו, פנינה הייתה ילדה נחמדה וטובה כמו האמא. יעקב היה ילד מוזר כמו האבא. הוא היה עושה תנועות לא רצוניות. הוא לא שיחק עם אף אחד. הוא התפרסם בשכונה בתור חונק גורי חתולים.
חלפו שנים, כמעט שכחתי מהסיפור. יום אחד, אבי הלך עם שני נכדיו לגן החיות בתל אביב. הגן היה ממש במרכז העיר, בשדרות בן גוריון, שאז נקראו שדרות קרן קיימת לישראל. ואז הוא חזר וסיפר לי את הסיפור. לא תאמיני את מי פגשתי בגן. את יעקב, הילד המופרע מהשכונה. הוא הפך למטפל האוהב של הנמר. אכן, סוף יפה, הלא תודו.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
סוג של עלובי החיים, עם סוף מנחם.
אהבתיאהבתי
Cateded Ur,
אכן כן.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שבהרבה מהשכונות הפחות טובות של הערים יש לא מעט סיפורי ״עלובי החיים״ שכאלו.
אני למשל זוכרת שגרתי בשכונה בשם ״נוף ים״ בהרצליה – שכונה שנמצאת צפונית להרצליה פיתוח ממש על חוף הים – אבל בניגוד לשכנה מדרום לא היתה יוקרתית, לפחות בתקופה שבה גרתי בה – למרות שאני חושבת שעם הזמן היא הלכה ו״השתפרה״
אבל האוכלוסיה במקור היתה בעצם אנשים שעברו אליה ממעברה כזו או אחרת, ואני חשובת שגרתי אז באחד האיזורים היחידים שבהם עדיין היו כמה בתים פרטיים מהתקופה הזו, ובעל הדירה שלי באמת היה אחד מאותם אנשים שגרו במעברה והשתדרגו לבית פרטי. הוא היה מבוגר ונכה, ואישתו הלכה לעולמה ממש בימים הראשונים שלי ביחידת הדיור שהיתה להם בחצר (שעליה כמובן שילמתי במזומן).
היו להם כמה בנות ובן, והבנות אכן הקימו משפחה ובקושי הגיעו לבקר את האבא מידי פעם – אבל הבן המשיך לגור איתו, ונחשב לעוף מוזר בשכונה. הוא היה יכול להסתובב בחצר בתחתונים, ומעולם לא היה בזוגיות. היו לא מעט שמועות למה לא – אבל הוא לפחות מאוד דאג לאבא שלו וטיפל בכל המנהלות שלו בזמן שלאבא היה עובד זר.
אני הייתי צריכה לעבוד מולו, וזוכרת הרבה שקרים גם כשלא היה צריך – למשל סיפור שבו הגיעו ליחידת הדיור לפני גבר ואישה ששניהם רצו אותה, רק שהגבר ״ניצח״ – אבל בסוף הם נהפכו לזוג והתחתנו.
כשסיפרתי את זה לחברה שלי מהמשך הרחוב שעבדה בדואר, זה שעשע אותה והיא כמובן אמרה לי שזה לא היה ולא נברא.
היא עצמה היתה אישה עם חיים לא קלים – לסבא שלה היו כמה דירות באיזור, רובן כנראה בבניינים העלובים יותר בשכונה, והיא ואמא שלה גרו באחת מהן מן הסתם בחינם. האמא סבלה מפיגור שכלי ועבדה במסגרת כזו או אחרת שהתאימה לה, וגם פה הבת גרה איתה והיתה זו שמטפלת בה.
הבת היתה גם אישה מאוד שמנה, גם היא ללא זוגיות, והיתה זו שמאכילה את כל החתולים בשכונה. כמה שנים אחרי שעברתי פרסמו עליה כתבה במקומון של הרצליה על כך שהיא נשארה במשך חודשים יושבת ברחוב ליד סניף הדואר השכונתי שבו היא עבדה כדי להגן על החתולים מפני התנים ששרצו אז באיזור.
אהבתיאהבתי
adiad,
אנחנו דווקא לא נחשבנו רחוב כזה גרוע ברמתיים.
אהבתיאהבתי
השכונה לא נחשבה לשכונה ״גרועה״ בהכרח – ויש בהרצליה שכונה או שתיים שכן נחשבות לכאלו. היא פשוט לא היתה אחת מהשכונות הטובות יותר – כמו הרצליה פיתוח או איזורים אחרים של העיר, למרות שהיה לה פוטנציאל לכך. גם התושבים לא בהכרח היו קשי יום – למשל בעלי הדירה שלי יכלו להרשות לעצמם שלאב המשפחה יהיה עובד זר צמוד, זה לא משהו זול גם עם זכאות מביטוח לאומי או ביטוחים אחרים.
אני לא אתפלא אם בעל הדירה שלי (או היורשים שלו כנראה בשלב זה) או בעלי נכסים אחרים יוכלו למכור אותם תוך עשור או שניים בסכומים מאוד גבוהים כשיגיע שיפור עירוני לאיזור והוא יהפוך ליוקרתי (בכל זאת שכונה המרחק עשר דקות מהחוף היפה של הרצליה).
אבל סביר להניח שמי שמתגורר שם בשכירות – יידחק מהשכונה בתקופה הזו כי המחירים יתחילו לעלות בצורה תלולה.
אהבתיאהבתי
adiad,
אני מבינה שכבר עכשיו, נוף ים נחשבת לשכונת יוקרה.
אהבתיאהבתי
התעללויות בבע"ח היו נפוצות אז. מצער. העידו לרוב על התעללות מנטאלית כבדה מצד המשפחה.
היום אחרי שגדלו מגיל ינקות על חיות מדברות, הדור הצעיר כבר לא מסוגל לחשוב עליהן כמזון…
אהבתיאהבתי
ywelis,
אכן העולם משתנה.
אהבתיאהבתי