לפני מספר שבועות, הרגשתי לא הכי טוב. חשבתי על רופא, ואני לא סובלת רופאים. נזכרתי ברופא אחד, שהיה נראה לי סימפטי. הוא רופא בכיר בבית חולים, אז ברור שהוא יכול להיות מלא חשיבות, והוא, ככל שזכרתי, לא היה. קבעתי אתו, תיארתי את הבעיה, והוא הסכים להקדים לי את התור.

נכנסתי אליו, והקראתי לו כל מה שהיה. רשמתי, כדי שאזכור. הוא הקשיב, לא התעלף, ואמר לי לעמוד ליד מיטת הבדיקה. הוא בדק אותי כמו שבדקו פעם. עבר איבר איבר, חלק מהזמן גם שכבתי במיטה. סובב פה, לחץ שם, הקשיב איפה שצריך. אהבתי כל רגע. אני, פרימיטיבית שכמוני, מאמינה הרבה יותר לבדיקות האלה בידי רופא מנוסה, מאשר לכל אינספור בדיקות המעבדה. הוא הציע לי לערוך בדיקה מסוימת. סירבתי, כמובן, אני שונאת בדיקות. אבל הוא אמר, בכל מקרה, שזה נראה לו אירוע קל, נתן לי תרופות לאם זה יקרה שוב, ובסך הכל היה רגוע. אולי לא שמתם לב, אבל כתבתי "הוא הציע" הוא לא פקד עליי כמו שרופאים מדברים בדרך כלל. הוא גם קיבל את הסירוב המנומק שלי. הוא הקשיב, הוא לא היה היסטרי.

ואז, בסוף הרבע שעה, קרה משהו מדהים. משהו שמעולם לא קרה לי בעבר. נפרדתי ממנו, ויצא לי פעמיים לומר "אתה נחמד". זה לא היה מתוכנן, זה ממש יצא ספונטני.  "ורופאים אחרים לא נחמדים?" הוא שאל. לא, אני אמרתי, ואז באנגלית, משום מה: "They take it so seriously". נשארתי נבוכה אחרי, גם הוא היה נבוך, אם כי כמובן מוחמא. אבל אני לא מצטערת, הוא לגמרי הבין למה התכוונתי.

זה גם מאד חידד לי משהו שאני מרגישה, ולא ניסחתי אותו לעצמי עד עכשיו. אני ממש שונאת שאומרים לי: תעשי ככה וככה. רופא משפחה אחד שולח אותי לבדיקות בתחומים שאני לא מתלוננת עליהם. קשה לי לומר כמה אני מתעבת את זה. ברוב המקרים, אני גם לא הולכת.

מה אני מבקשת מרופא? שיהיה קשוב, לא מכתיב. שיציע לי, לא שיפקד עליי. שישמע מה שיש לי להגיד, זה בוודאי חשוב כדי לדעת. אם הוא יקשיב, אני בטוחה שזה יחסוך בדיקות. אני בטוחה שהוא יבין עם מי יש לו עסק. כן, אני יודעת שקופת חולים יושבת עליו.  הגישה שלהם היא ביטוחית, העיקר לחסוך כסף. יש גם מגבלת זמן לא סבירה בפגישתנו. אז שימצא דרך להתמודד עם זה. כן, רק ככה הוא יהיה רופא טוב.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****