כמעט כל אחר צהריים אנחנו יוצאים לטייל ברגל בשכונה. יש לנו סיבוב רגיל, בערך עשרים דקות. יש חצי סיבוב, כשממהרים או כשיורד גשם. ויש סיבוב גדול: עולים בעלייה התלולה על יד הבית, מגיעים לטיילת, וחוזרים. וכל פעם מתעוררת אצלי אותה שאלה: מדוע אהבתי כל כך את בית הכרם, מדוע אני לא מסוגלת לאהוב את השכונה הזו.
נתחיל בכך שבבית הכרם גרנו במזרח השכונה, על יד הוואדי. זו הייתה שכונת הפועלים, שנקראה גם שכונת המופ"ס – מורים, פקידים, סופרים. זה בוודאי התאים לי. היו עדיין המון חצרות קטנות פרטיות כשהגענו, עם אותם עצים כמו שהיו בבית הוריי – גפן, תאנה, רימון וכל השאר. ישר הרגשתי בבית. מבשרת, לעומת זאת, היא שכונה של וילות, וילות וולגריות ומכוערות בדרך כלל.
אבל זו רק ההתחלה. למרות היותה שכונת יוקרה כ-אילו, אין כאן אוויר. לא רואים אדמה, לא עשבים ולא עצים. כלומר, יש עצים אבל הם שתולים בצפיפות במדרכות צרות, כל כך צרות, שהבלטות מתרוממות בגלל שאין מקום לשורשים. הם גם לא עצי ארץ ישראל. בבית הכרם היו לי העצים שלי, שביקרתי בכל פריחה, כאן אין עצים כאלה.
אני נזכרת פתאום בסיפור אופייני. כשרק הגענו לכאן חטפתי דיכאון מהיעדר מוחלט של בתי קפה ברחוב. אמרתי את זה לחברה, והיא שידכה ביני לבין חברה אחרת. חברתי החדשה צירפה אלינו עוד חברה וחבר, וכל יום ששי בשעות אחר הצהריים המוקדמות, הסתובבנו בשכונה לחפש מקום ראוי לבית קפה. באנו עם הצעות למועצה מספר פעמים, והן נפסלו כל פעם מחדש. התייאשנו.
ומה שהכי הורג אותי כאן זו ההזנחה והזוהמה ברחוב. אנחנו גרים בשכונת וילות כ-אילו. אבל מספיק כמה צעדים ברחוב, וישר נתקלים בערימות זבל שאנשים הוציאו. ענפים גזומים, כלי בית שפג תוקפם ועוד. למרות שיש יום קבוע שבו הם אמורים להיאסף, אנשים מוציאים אותם החוצה כל הזמן.
יותר מזה, כל כמה מטרים נתקלים בצואת כלבים. מה, לא כתבו לכם לאסוף אותה? לא הבליטו את הקנס הענק אם לא תאספו? והכי יפה זה הריטואל שמסביבה. בטיילת היוקרתית לכאורה, כל פעם מחדש אנחנו פוגשים ערימת צואה, ולידה, באותיות אדומות על קרטון חום: קוס אומק, תשימו את זה במרק של יום שישי. נחמד, אידיליה ממש, יחסי אהבה בין השכנים.
וזה מעורר אצלי את השאלה: מדוע השכנים לא אוהבים ולא מדברים אחד עם השני? תשובתי תפתיע אתכם. לדעתי, משום שאין כאן מכולת. יש אמנם מינימרקט בכניסה לשכונה, אבל הוא ממש רחוק מאיתנו ומשאר הדיירים. אין כאן מכולת שכונתית, וזה אומר שלא נפגשים ולא מדברים. אנחנו בקושי מכירים את השכנים. הגענו בגיל מאוחר, כבר לא היו איתנו ילדים שהולכים לגן או לבית ספר. אז אין קשר כמעט עם אף אחד.
אנחנו בקושי מכירים אנשים כאן. לא אנשים, לא עצים, לא עשבים. מה נשאר?
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
אמא שלי מושבניקית במקור, ותמיד חלמה על בית עם גינה. כצעירה היא נאלצה להסתפק בדירות ירושלמיות ממוצעות ולאלתר לעצמה ״גינה״ – למשל ליד הדירה שלנו בגילה היא וכמה מהשכנות לקחו יוזמה וגידרו בגדר אבן מאוד נמוכה קצת שטח מהמדרכה ברוחב של אדנית לעציצים אבל ארוכה יותר, שמו בה אדמה וגידלו בה פרחי נוי כמו סלסלי כסף או לוע הארי.
אבל בגילאים מבוגרים יותר ההורים שלי התבססו יותר ולכן שקלו לקנות בית פרטי עם גינה, ומבשרת היתה אכן יעד מבוקש עבורם.
בסופו של דבר המעבר לא יצא לפועל – בעיקר כי אחי הקטן התחבר לכל האוכלוסיה הפחות טובה בשכונת גילה, ולכן ההורים שלי מיהרו לעבור לשכונת רמת דניה שבה האוכלוסיה טובה יותר כדי שיהיו לאחי חברים ״איכותיים״ יותר. אבל בשביל זה הם הסתפקו שוב בדירה רגילה בבניין, ורק אמא שלי הפכה את המרפסת למעין גינה בעזרת אדניות (כשהעורב האויב הקבוע שלה לא מנקר את הניצנים).
בדיעבד אני שמחה על זה שההורים שלי המשיכו לגדל אותנו בתוך העיר ולא במבשרת – כי עם כל היופי של שכונות של בתים פרטיים או סמי פרטיים עם גינות, מבשרת תמיד נראתה לי כמו עיר שינה ולא משהו מעבר לזה. כמו שאת כתבת – אין בתי קפה או מכולות, אבל גם אין מקומות בילוי אחרים, אלא אם יש משהו בקניון הראל שהוא לא במרכז הישוב אלא אפילו קצת מחוץ לו.
אני גם זוכרת שבתור נערה – בני גילי ממבשרת היו צריכים לנסוע כל יום לירושלים כדי ללמוד בתיכון, ורק באמצע שנות התיכון שלי נפתח תיכון במבשרת עצמה שיהיה קרוב לבית של בני הנוער. אבל המחשבה שבני הנוער נאלצים לנסוע לא מעט כל יום הלוך וחזור רק כדי ללמוד בתיכון נשמעה לי מעצבנת וכעוד סימפטום על למה מבשרת לא נחמדה.
ולי יצא בתור נערה שלמדה בליד״ה לעבור מידי פעם בעין כרם, ואני זוכרת שהחלקים בשכונה שבהם אני עברתי תמיד היו עשירים בעצים וצמחים, מעין כמעט קיבוץ כזה באמצע העיר.
אהבתיאהבתי
adiad,
כן, אין מה לומר. הרגשת נכון, מבשרת לא מציאה בכלל.
אהבתיLiked by 1 person
עצוב. אין שום מתנ"ס במבשרת? חוגים לצעירים ומבוגרים?
אהבתיאהבתי
דווקא יש חוגים למבוגרים. זה דווקא מצטיין. אנחנו הולכים לעתים רחוקות.
אהבתיאהבתי
אירוני שירושלים השתפרה בתחום הזה דראסטית בשנים האחרונות (עם ראש העיר העדכני, המוצלח מקודמו האידיוט – כפי שניתן לראות מתפקודו הכושל כ'שר התעשיה').
כאן המוקד העירוני (באפליקציה בעיקר) מגיב מהר מתמיד ויעיל בניקוי מפגעים מהסוג שהזכרת.
ממליץ להתלונן לרשות המקומית/עיריה, ולדרוש ממחלקת התברואה לבקר.
מצער שאין חנוית מכולת, אבל בכלל בארץ מספרן פוחת; זו גם תוצאת ההסתמכות על רכב פרטי במקום ציבורי – קל יותר להגיע למרכולים גדולים וזולים.
הרשויות המקומיות בארץ במצב בעייתי – אין להן די סמכויות (כמו שיטור), ונדרש מהן למלא יותר; אין גם חוק שיגדיר מה הן צריכות לעשות עבור האזרח (למשל אפליקציה כמו זו של עיריית ירוש').
מצד שני יש 250 מהן, שזה 200 יותר מדי…
אהבתיאהבתי
ywelis,
זו לכאורה עירייה טובה, חוץ מהתכנון הכולל. ובעניין הניקיון, לדעתי אלה התושבים.
אהבתיאהבתי