סיפור אחד מהילדות, משום מה, חרות חזק בזיכרוני. זה סיפור מגיל ארבע-חמש. אבי עומד לצאת מהבית. אני קושרת ממחטה נקייה למתלה האחורי של חגורת מכנסיו. הוא הולך ככה לעבודה, אנשים מן הסתם מגיבים. כשהוא חוזר הבייתה הוא אומר לי נו-נו-נו וצוחק. אמי הפולנייה כמובן מלבישה על עצמה פרצוף כועס. אני כמובן אוהבת יותר אנשים שיודעים לצחוק.

אמי הייתה פולנייה לדוגמה. היא גדלה בכפר קטן על יד העיר ביאליסטוק, שם היה לאביה מפעל טקסטיל, שבו הוא העסיק את הגויות הכפריות. ביאליסטוק באותה תקופה הייתה עיר יהודית, שני שלישים מתושביה היו יהודים. היא גם הייתה עיר טקסטיל. בגיל התיכון, אמי עברה לגור אצל דודתה חשוכת הילדים בעיר. בכפר שבו היא גרה לא היה בית ספר יהודי. הדודה ברש, שאהבה את אמי כבת, הייתה נשואה לאיש עשיר ממשפחה מכובדת. מספר שנים לפני השואה היא הגיעה לארץ, לאחר שהתאלמנה. שמחה, בן דודה של אמי, בנה לה ולאימו-אחותה, בית קטן בחצרו בתל אביב. אני לא זוכרת ממנה דבר, אבל ממה ששמעתי, היא לא שכחה אף  פעם לשים על עצמה את שרשרת הפנינים לפני שהיא יצאה מהבית.

זה היה הרקע של אמי, פולניות בשפע. חוש הומור, לא ממש. אבי, לעומתה, גדל בעיירה ענייה באוקראינה. הם תמיד היו די עניים, אבל גידלו ירקות בגינה והסתדרו. ב-1915, ביתם נשרף על ידי הצבא האוסטרי. אז הם הפכו לעניים מרודים, וגרו עם כל בני העיירה בעיר גדולה יותר בסביבה, שבה הם נתמכו על ידי המשפחות העשירות. אבי ברח משם לאודסה בגיל שש עשרה, חי שם בדלות נוראית, ובגיל תשע-עשרה עלה לארץ לירושלים.

גם בירושלים הוא היה חייב לדאוג יום-יום לאוכל. הוא למד בסמינר למורים, ובקושי הצליח להתפרנס. בקיצור, חיים שבהם בלי הומור אתה לא שורד. על כן הומור היה לו בשפע. היינו יושבים בארוחות בוקר וערב, שבהן אמי לא הייתה נוכחת כי היא לימדה בערב ונחה בבוקר, משתעשעים בכל מיני שטויות וצוחקים.

ומה אומר? עובדה, לאמי לא יכולתי לתלות ממחטה בצד האחורי של החצאית או של השמלה. לאבי יכולתי לתלות ממחטה מאחורי המכנסיים. הוא צחק, ואת זה אני זוכרת באהבה.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****