בכל פעם שאני נכנסת להוד השרון, אני נבהלת למראה עוד קבוצה של רבי קומות שהוקמו בצפיפות רבה. לשם מה הגובה? למה הצפיפות? בהוד השרון ממש לא חסר שטח. ואז אני מגיעה ל'דרך רמתיים', הרחוב הראשי, ונדהמת מכיעורו. אוסף של בניינים בלי קשר, בלי שום תכנון. הוד השרון, עיר של כ-70 אלף נפש, שונה בחזותה משכנותיה רעננה וכפר סבא. הן עד היום נראות לא רע, ואני שואלת את עצמי מדוע הוד השרון נראית ככה. נתחיל בשם המקום ששונה מרמתיים, שם תנכי יפה, להוד השרון המודרני לכאורה. זה קרה ב-1964 עם איחודן של רמתיים, מגדיאל, הדר ורמת הדר. רמתיים הייתה מושבה מפא"יניקית ברובה, מגדיאל הייתה ליכודניקית ודתית. הדר הייתה מין מושב של יזמה פרטית, ורמת הדר מושב של יוצאי גרמניה. נוצרה תערובת די בלתי אפשרית.

ברמתיים ובמגדיאל היו בזמנו מעברות ענקיות. ברמתיים, אני זוכרת בעיקר תושבי מעברה עיראקים. אני זוכרת עד עכשיו את ההתנשאות. לא דיברנו עם תושבי המעברה, כמובן שלא היה שום קשר חברתי איתם. בילדותי הדי מוקדמת הוקם מקום של פלאפל עיראקי במרכז המושבה. הוא הפך לפלפל כדורי המצליח עד היום. אני מתה על פלאפל. אבל את הפלאפל הראשון  אכלתי רק בגיל 14, במסיבת הסיום של בית הספר העממי. הוריי לא הרשו לי לאכול פלאפל מלוכלך.

הוריי הכירו את העיראקים מקרוב. אבי היה מפקח על בתי הספר, ואמי הייתה מורה לעברית. הוריי בהחלט הקשיבו לאנשים ועזרו. אני גם זוכרת שאמי ציינה לטובה כמה תלמידות עיראקיות שלה, שהיו לדעתה משכילות. אבל בכל זאת הייתה איזה שהיא התנשאות שהיום אני מבינה כמה היא הייתה רעה ובורה.

אמי גדלה מאז ימי נעוריה אצל דודה בעיר גדולה בפולין. אבי, לעומתה, הגיע מעיירה דלה באוקראינה. הוא אמנם הפך לאדם משכיל מתוך קריאה. הוא גם היה אדם מצליח, חתן פרס ישראל לספרות ילדים. אבל השכלתו הפורמלית הצטמצמה לסמינר למורים בירושלים. יהודי עיראק היו  ברובם משכילים. הם היו האליטה של המדינה. כל זה עד ל'פרהוד', הפוגרום ביהודי עיראק ב-1941.

היום, יש לי שתי חברות טובות עיראקיות. אחת מהן הפנתה את תשומת לבי לסרט שנעשה על ידי צעיר יהודי-עיראקי שגדל בלונדון ועלה לארץ. מעניין לראות כמה אביו, שהוא איש פיננסים מצליח, התחמק מלספר לו על עיראק. לא פחות מאשר הוריי שסירבו לדבר על הגולה. הבחור בכל זאת התעקש, ויצר את הסרט הנפלא באמת 'המסע הארוך הבייתה'. ראיתי את הפרק הראשון ונדהמתי. יהדות עיראק לא הייתה קהילה גדולה, סך הכל כ-120 אלף איש. אבל בתקופות מסוימות הם ממש ניהלו שם את המדינה.

 הם חיו בעיקר בשתי ערים גדולות – בגדד ובצרה. הם ניהלו מסחר עם המזרח הרחוק. שתי משפחות יהודיות – ששון וכדורי – הפכו ככה למיליארדריות. יהודי עיראק היו בחלקם הגדול משכילים, הם מילאו תפקידים בכירים בממשלה. כשנפתחה פקולטה לרפואה בבגדד,  רוב הסטודנטים הראשונים בה היו יהודים. גם המוסיקאים הגדולים של עיראק היו יהודים.

וכאן אני מגיעה לנקמה. יש לי הרגשה שהבנייה הזו היא נקמה של הקבלנים העיראקים. בהוד השרון פועלים כמה קבלנים עיראקים גדולים. אין להם שום סנטימנט לבתים הקטנים עם הגג האדום, ועם העצים שמסביב. הם עד היום זוכרים איך התנשאנו מעליהם – ונוקמים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****