הגענו למבשרת ציון לפני 22 שנה. זה באמת המון זמן. אבל אני לא מרגישה וותיקה כאן. לא מרגישה שזה המקום שלי. הבית שלנו יפהפה. התאהבנו בו ברגע. הוא גדול, מואר, ומעוצב באופן מושלם. תכנן אותו ארכיטקט ידוע. אנחנו מסרבים לעזוב אותו למרות המדרגות. הנוף שממולו, אין יפה ממנו. הר תלול עם מערות עתיקות ממש מול העיניים.
אבל המקום הזה לעולם לא יהיה בית. אני מנסה להבין מדוע. בבית הכרם היכרתי כל עץ, ידעתי בדיוק מתיי הוא פורח, הלכתי לבקר אותו בפריחה. אהבתי את המבנה של השכונה. אנחנו גרנו הכי למטה, כמעט בוואדי. לכל מקום היינו צריכים לעלות. זה היה קשה לפעמים, אבל אהבנו את סביבתנו.
אולי מפני זה שהיכרנו כל אחד. הם היו הורים לילדים שלמדו עם דפנה או עם נועה. היינו הולכים ברחוב ולא מפסיקים לומר שלום. כאן הגענו בגיל מבוגר, כבר לא היו ילדים בבית. אולי בזכות הבתים הישנים. גרנו במה שנקרא שכונת הפועלים, מסביבנו נותרו עוד כמה בתים מפעם עם גינות יפות. היו שם עצים ופרחים בדיוק כמו שהיו בבית הוריי. עצים ופרחים של ארץ ישראל. אז הרגשתי בבית, להוריי היו חברים בשכונה.
ואולי משום שבית הכרם הייתה, והיא עדיין, שכונה. שכונה ולא פרבר כמו מבשרת. כאן צריך רכב לכל דבר. אין מכולת ליד הבית. לא מכירים את השכנים, יש קשר רק עם בודדים. ואין כאן עצים ישנים, כמו שהיו בבית הכרם. אז אני מטיילת ומכירה כל פינה, אבל אין למה להתחבר.
כשרק הגעתי לכאן, הייתה לי תקופה של פעילות. פתאום הבנתי לאן נפלתי, וניסיתי לשנות. חברה הכירה לי עוד חברה, דרכה היכרתי עוד כמה חברים. היינו נפגשים ומתכננים איפה להקים בית קפה. מבחינתי, זה היה יכול להיות אפילו קיוסק שקונים בו ארטיק. בעקבות זאת, הגענו למועצה, ושם משום מה זה נתקע. מישהו פחד שזה יפריע למישהו. לא יודעת.
היום אני מבינה שאנחנו חיים בפרבר. זה מה שיש. אבל אפילו אם הייתה כאן תחבורה יותר נוחה, זה היה משפר. מספר פעמים דיברו על מוניות שיעברו בשכונות באופן רציף. דיברו וזה לא קרה. אלוהים יודע מדוע.
אני חייבת לומר שיש כאן פינה אחת שאני אוהבת. פינה, ולא בשכונה שלי אלא במעוז ציון. זו פינה במינימרקט שבו אני קונה לפעמים. פינה עם כל סוגי המלפפונים והקישואים שבעולם. מעוז ציון היא שכונה כורדית. והכוכב כמובן הוא פאקוס. משהו בין מלפפון לקישוא. ירק שלא עבר השבחות. ירק מפעם. אני תמיד עומדת מהופנטת מול הפינה הזו. מהופנטת כי היא אמיתית וחמה. מהופנטת, ומבינה שהיא לא שלי.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
כירושלמי בעבר, יליד קרית יובל חי בדירה שכורה בבית הכרם, מנהל כמה וכמה רומנים סוערים בבית הכרם אני יכול להבין את הגעגוע שלך לשכונה, שלמרבה הצער בחלקה הדרומי הולכת ונבנית כמו כל שכונה בעיר מודרנית חובבת מגדלים.
לא חייתי מעודי במבשרת, מבחינתי היא רק אחת מהדרכים להכנס לירושלים.
אהבתיאהבתי
arikbenedekchaviv,
לא חיית במבשרת, לא הפסדת. ויפה שאתה מבין את הגעגוע שלי לבית הכרם.
אהבתיאהבתי
ההורים שלי חיפשו במשך שנים בית לקניה במבשרת. אמא שלי חלמה תמיד על גינה, ולכן מבשרת היתה מקום טבעי לחפש בית צמוד גינה. עוד יתרון עבור ההורים שלי היה בכך שזוג חברים שלהם, שהיו ההורים של אחת החברות הטובות של אחותי (ההורים נפגשו דרך החברות של ה״בנות״ שנפגשו בחוג בלט) עברו לשם כך שהיו להם כבר מכרים ביישוב פלוס חברה לאחותי פלוס חברה פוטנציאלית לי (האחות הגדולה של החברה של אחותי).
בסופו של דבר זה לא יצא לפועל מסיבות כלכליות ואחרות, ואני אישית שמחתי על זה בתור מי שבסופו של דבר זכתה להמשיך לגור בירושלים במהלך הנעורים שלה. הכל הרבה יותר נגיש לילדים ובמיוחד לבני נוער כשגרים בעיר ולא ביישוב מרוחק, כולל האפשרות ללמוד בבתי הספר הטובים יותר של העיר בלי הצורך בנסיעות ארוכות מידי.
מצד שני כמי שלמדה בליד״ה יצא לי לעבור לא פעם בבית הכרם, ולא ממש ההבנתי את ההתלהבות מהשכונה.
אהבתיאהבתי
adiad,
אולי צריך לגור בבית הכרם כדי להבין את ההתלהבות מהשכונה. לא יודעת מדוע אהבתי אותה כל כך.
אהבתיאהבתי