ארבע פעמים בשבוע, אמא שלי הייתה "הולכת לשיעורי ערב". היא הייתה הולכת ללמד עברית לעולים חדשים. פעמיים בשבוע היא לימדה קרוב למרכז רמתיים. קרוב זה אומר מרחק הליכה של עשרים דקות עד חצי שעה מהבית. פעם בשבוע היא לימדה בנוה נאמן, שכונה בחלקה הדרומי של רמתיים, לשם היא כבר נסעה באוטובוס מספר דקות. פעם נוספת היא לימדה בשיכון עלייה בכפר סבא, שכונה ששכנה מספר דקות מהגבול, ונסיעה רצינית.
היא הייתה קמה ממנוחת הצהריים, מתקלחת, מתלבשת 'מכובד' לפי מושגיה הפולניים, ויוצאת לעבודה. היא מאד אהבה את שיעורי הערב, ותלמידיה אהבו אותה. אני זוכרת שיחת טלפון אחת, לאחר מותה, כשהייתי כבר מתישהו בשנות השלושים שלי. זה היה לקראת פגישת כיתה במושב על ידינו, בני ציון. בחורה עיראקית מהכיתה, שהייתה חברה שלי תקופה מסוימת, התקשרה פתאום. היא דיברה טובות על אמא שלי. אמא שלה הייתה תלמידה של אמא שלי. אמי אמרה על אמה שהיא אינטליגנטית ומשכילה. אני בכל אופן הייתי בטוחה שחברתי צוחקת עליי. היה מביך. כן, זה סיכום חייה של אמי.
אמי מאד אהבה את תלמידיה, ועזרה להם ככל שיכלה. הם היו באים אליה עם צרות של עולים חדשים, והיא הייתה באה אל אבי. הוא תמיד מצא פתרון לכל בעיה. כמו, למשל, היעדר מקום בבית. משפחות גדולות של שלושה, חמישה ואף שבעה ילדים קיבלו דירת שני חדרים קטנה. מילא, השינה אחד על השני בחדר הקטן. מקום ללמוד ולהתרכז בבית באמת לא היה. אבי עזר להוציא ילדים מהבית, ולהעביר אותם לקיבוצים ולמוסדות. היום, כמובן, מתייחסים לזה בצדקנות. אבל אז זה עזר למשפחות רבות, לילדים רבים.
אמי הייתה יוצאת לשיעוריה בשעות אחר הצהריים הדי מוקדמות, וחוזרת בשעות הערב המאוחרות. תחשבו עכשיו: חורף, גשם שוטף, אני לא בטוחה שהייתה לה מטרייה. גרנו ברחוב מקביל לכביש הראשי ברמתיים, אבל הדרך מתחנת האוטובוס לביתנו לא הייתה קלה. בערב מאוחר, היה חשוך, פרדס בצד, לא עברה שם נפש חיה. אני זוכרת אותה צועדת בעוז, פנס ענקי בידה. הפנס כנראה סיפק לה ביטחון.
כשהיא הגיעה הבייתה, היא הייתה אוכלת שמנת עם פרוסות בננה. אלוהים, מאיפה היא המציאה את האוכל הזה. ואז הולכת לישון, וקמה בבוקר מאוחר. קמה – מנקה, מכבסת, מבשלת. החיים לא היו פיקניק אז בארץ. אני, משום מה, לא ידעתי להעריך את זה. אולי מפני שלא נשארה לה דקה אליי. אולי מפני שאם היא מצאה דקה, זה היה רק כדי לומר משהו רע ולהציק לי.
אז, ככה זה, המורה המרגשת משיעורי הערב, לא הייתה אמא כל כך טובה. יש דברים שאי אפשר לזייף, גם כשהזמן עובר. אבל כעת אני כבר לא כועסת, אני נזכרת ברחמים.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
אני לא יודעת אם סיפרתי לך, אבל בין סוף 2004 לסוף 2008 התגוררתי בנווה נאמן, אי שם בדרום השכונה במרחק כמה דקות הליכה ספורות ממה שהיום זה הקניון הלא ממש חדש שם. בתקופה שבה התגוררתי בשכונה הוא היה עדיין בשלבי הקמה, והוביל לקצת בלגן כנראה – אבל אני מניחה שכיום הקניון הזה הוביל לעליה בערך הבתים והשטחים בשכונה.
באותה תקופה לפחות רבות ממשפחות העולם עדיין גרו בשכונה כמבוגרים, ולמרות שבעלת הבית שלי עדיין נשארה לעבוד בתור מנקה בבניין משרדים כזה ואחר למרות גילה המתקדם – נראה היה שרמת חיים שלהם בכל זאת השתפרה מתקופת העליה. בעלי הדירה שלי גרו בבית פרטי מרווח, שבתור קומה שניה שלו הם הקימו יחידת דיור חביבה שבה התגוררה בהתחלה הבת שלהם – ואז כשהיא עברה לדירה משלה, אני התחלתי להשכיר אותה.
היתה להם גם חצר שחלקה היתה מדשאה – ובחלקה האחורי הם הקימו יחידת דיור נוספת. בהתחלה גר בה דייר שבעלת הדירה תיעבה, ואני מבחינתה הייתי ה״דיירת הטובה והנחמדה״ שהיא אהבה. אבל קצת פחות משנה לפני שעזבתי, הבחור עזב ובמקומו נכנסה אישה שהתחילה לטפח את היחידה ובעלת הדירה פשוט התאהבה בה – ואני פתאום הפכתי לדיירת הרעה שלא מטפחת ״כמו שצריך״ את היחידה שמשכירים לה. אני מודה שאחת הסיבות לעזיבה שלי היה היחס הזה שהתהפך פתאום, למרות שהסיבה הרשמית היתה שפוטרתי ומצאתי עבודה חליפית בהרצליה, והנסיעות בתחבורה ציבורית בין נווה נאמן להרצליה היו מכבידות, בעיקר בפקקים של הערב.
ובערך בתקופה של תחלופת הדיירים ביחידה השניה, נחתו על בעלי כמה צרות. זה התחיל משיפוץ המטבח שעורר את תיאבון בעלת הבית לשיפוצים בשאר הבית – ולקראת סיומו של השיפוץ המוארך, פקח של העיריה עבר בשכונה וראה את פסולת השיפוץ ובא לרחרח. מסתבר שיחידת הדיור השניה פלוס המרפסת הסגורה שהם הוסיפו לבית שנים לפני כן היו הרחבות שלא דווחו לעיריה (כנראה מתוך הנחה שהן לא נראות מהרחוב), ופתאום הם מצאו את עצמם חייבים המון כסף בארנונה לשנים אחורה לעיריה, והם נאלצו לשכור עורך דין כדי להלחם בעיריה ובדרישות שלה.
במקביל, שמתי לב לכך שהיו תקופות שבהן היה שקט מחשיד מהבית שלהם. בדיעבד גיליתי בדרך לא דרך (כי הם לא רצו לגלות) שבעלת הבית חלתה בסרטן, והתקופות השקטות הללו היו כשהיא אושפזה בבית החולים ובעלה היה איתה, או שהתארח אצל אחד מהילדים שיטפלו בו.
בגלל שעזבתי, אין לי מושג מה קרה הלאה בשני הסיפורים הללו. כיום סביר להניח שמפאת גילם המתקדם בעלי הדירה כבר מזמן לא גרים שם, ואם הם עדיין בחיים הם בדיור מוגן.
יצא לי במקרה לעבור שם לפני בערך 4.5 שנים. הייתי בתהליך חיפוש עבודה, ובמקרה התראיינתי באיזור התעשיה של נווה נאמן שבו עבדתי בזמנו והיה כמובן במרחק הליכה מהבית. מהביקור הקצר השכונה לא השתנתה, אבל נראה היה שמישהו חיבר את הבית של בעלי הדירה שלי לבית לידו, ששם התגוררה שכנה אחרת שהיתה אפילו יותר מבוגרת מהם – נראה היה שכנראה זה מעיד על כך ששתי החלקות נקנו יחד.
אבל לא יכולתי להשאר שם יותר מידי זמן – ברחוב עצמו התחיל להסתובב בחור מגודל למראה שרכב על אופניים ותקע בי מבטים חשדניים. לא רציתי להסתבך איתו ויצאתי מהשכונה לכיוון הקניון.
אהבתיאהבתי
adiad,
יופי, זכרונות נווה נאמן. היום, לדעתי, זו כבר שכונת יוקרה. מי זוכר מה היה אז.
אהבתיLiked by 1 person
ההורים שלנו לא ידעו להיות הורים, ובדרכם הלא מוצלחת פגעו גם בהורות שלנו, אם כי ניסינו, בני דורנו, ילדי שנות ה- 40 וה -50 ללמוד להיות הורים טובים יותר.
אהבתיאהבתי
arikbenedekchaviv,
מעניין, זה מה שאני אומרת לפעמים לבנותיי.
אהבתיאהבתי
אני מניחה שנווה נאמן נחשבת כיום לשכונת יוקרה כי הדור המבוגר שעבר אליה בתור מעברה (לדוגמא בעלי הבית שלי לשעבר) כבר הלכו לעולמם או עברו לדיור מוגן או בתי אבות, ואת הבתים הפרטיים שהם בנו בשטחים שבעבר היו בתי מעברה עלובים הם או הילדים מכרו בהון תועפות כבית צמוד קרקע בגלל הקרבה היחסית לתל אביב והמרכז.
בתקופה שבה גרתי שם לפני 20 שנה עדיין היו ״כיסים״ שבהם גרו שוכני המעברות, ולמרות שרמת החיים שלהם בהחלט היתה טובה, זו עדיין לא היתה שכונת יוקרה.
דבר דומה קרה לי בהרצליה – גרתי שם בשכונה שצמודה לחוף בשם נוף ים שהיתה בעברה מעברה, אבל חלקים ממנה כבר התחילו להפוך ליקרים יותר, למרות שעדיין לא היו יקרים כמו הרצליה פיתוח או כפר שמריהו הקרובות מאוד. אני גרתי בחלק השכונה שעדיין נשאר מוזנח ומעברתי קצת, אבל אני מניחה שעם השנים ופינוי הדיירים הותיקים גם שם יקרה מה שקרה בנווה נאמן.
אהבתיאהבתי
adiad,
כן, נדמה לי שגם נוף ים נחשבת היום לשכונת יוקרה.
אהבתיאהבתי