פעמיים בשנה, נסענו אמי ואני לתל-אביב. זה היה לקראת החורף ולקראת הקיץ. היינו עולות על אוטובוס ברמתיים, נוסעות עד התחנה המרכזית בעיר, ומשם, לתופרת בקו 4. הגברת שלזינגר גרה בתחילת רחוב נחלת בנימין, בצד שמאל. לא זוכרת את הכתובת המדויקת. משהו כמו מספר 5 או מספר 7. אחותי אמרה לי פעם את הכתובת, רשמתי על פתק, והוא הלך לאיבוד. הגענו מבלי לתאם בטלפון, למי היה טלפון. הגברת שלזינגר תמיד הייתה שם.
אני זוכרת אישה מבוגרת, כסופת שיער, פולנייה אמיתית. אבל, בעצם, דילגתי על שלב חשוב. לפני התופרת, הלכנו לחנויות בדים ברחוב נחלת בנימין. היה אז ריכוז עצום של חנויות בדים באותו רחוב. זה היה כדי לבחור את הבד לשמלה האחת והיחידה של אותה עונה. כן, היינו עניים כמו כולם באותה תקופה. אבל הגברת שלזינגר הייתה ענייה אפילו יותר.
היא גרה בקומת הקרקע של אותו בית, בחצר הפנימית שלו, בדירת שני חדרים. היא והאיש שלה עבדו באותה דירה. האיש, למיטב זכרוני, עשה דקטיזציה למעילי גשם. לא הצלחתי למצוא באינטרנט מה זה אומר. אבל נדמה לי שהוא חידש את האיטום של מעילי הגשם, כפי שנדרש באותה תקופה כל מספר שנים. בקיצור, תארו לכם: דירה אחת, שני חדרים, ערמות של בדים ושמלות בעבודה, ולידן, ערימות של מעילי גשם בטיפול. תחשבו על הריח.
היינו באות, תמיד התקבלנו יפה. אמי נמדדה, ובחרה דגם של שמלה. משום מה, תקועה לי בראש התקופה שבה לכל השמלות היו צווארונים לבנים. היה צריך להפריד את הצווארון מהשמלה לפני הכביסה. את זה אמא שלי הייתה מסוגלת לעשות, אך לא היה לה מושג איך תופרים את הצווארון מחדש. היא תמיד התלבשה על קרובות משפחה שבאו לביקור, שיעשו את זה.
לגברת שלזינגר הייתה בת נשואה שגרה בצפון העיר. פעמים רבות היא באה לביקור עם בתה המתבגרת. שתיהן היו בלונדיניות מתוקתקות, כבר לא תופרות במרכז העיר. אני זוכרת שתהיתי אם זה בלונד טבעי, או בלונד צבוע מגיל צעיר. זו הייתה אז שיטה מקובלת אצל הפולניות.
אחרי הגברת שלזינגר, תמיד הלכנו להתרענן ברחוב אלנבי. בחורף, אכלנו עוגה אצל קפולסקי. בקיץ, אכלנו גלידה אצל ויטמן. מעולם לא הסתובבנו עם האוכל ברחוב. זה לא היה מקובל בביאלסטוק. משום מה, הספסל בויטמן זכור לי במיוחד. זה היה ספסל ארוך צמוד לקיר. היינו יושבות שם ואוכלות את הגלידה בנימוס פולני. ככל שזכור לי באנו עוד פעמיים, עד שהשמלה היתה מוכנה. אבל הביקורים האלה, משום מה לא חרוטים אצלי. בכל מקרה, קיבלנו שמלה מושלמת.
זה הכל. רק רציתי שתתרשמו איך חיו הפולנים שהגיעו לארץ לפני בערך 100 שנה. איש לא חיכה להם עם דירה ו'תנאים'. הם עבדו קשה ושמרו על הפאסון, כפי שחינכו אותם בביאלסטוק.
****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****
עידן השוק החופשי 
במדרחוב נחלת בנימין (אני לא יודעת אם הוא היה כבר מדרחוב בתקופתך) עדיין יש המון חנויות בגדים. אבל יש שם הרבה מאוד עמדות של אמנים שונים כמו למשל קרמיקאים. הבתים עצמם נראים מאוד מטופחים ומפונפנים, ויש לי רושם שלא גרים בהם אנשים לא מבוססים מאוד כלכלית.
אהבתיאהבתי
adiad,
כן, יש חנויות בגדים, אני לא יודעת אם נותרו הרבה חנויות בדים. וגם הבתים המפונפנים, לא משהו שהיה.
אהבתיLiked by 1 person
כמדומני רוב אלה שהגיעו אז היו צריכים לבנות את עצמם בשתי ידיים.
במקרה שלי, מצד אבא, סבתא נולדה בירושלים של המנדט הבריטי ותמיד סיפרה על כמה שהיו עניים מרודים שחלקו דירה בדמי מפתח עם משפחות אחרות, סבא ומשפחתו עלו מבוכרה של ברית המועצות בשנות השלושים וגם הם שינו סטטוס ממשפחה אמידה לבעלים של בסטה של ירקות בשוק הכרמל ואב משפחה שככל הנראה לקה בדכאון בעקבות השינוי הקיצוני הזה.
גם המשפחה הרומנית של אמי נאלצה לעבור קשיים עד שהצליחה להתאקלם. סבתא הגיעה קודם כל לאולפן בעתלית, אם אני לא טועה, ואין לי מושג לאן הסבא ואמו הגיעו. מה שכן, הם השתכנו במרכז הארץ.
למרות כל הקשיים שתיארתי, עד היום יש לי קולגות מעדות המזרח שנהנים מסטטוס של בנים ממשיכים במושבים בדרום הארץ, שיושבים על בתים פרטיים ואדמות יקרות. ה"היופי" הוא שהם טוענים בלי להתבלבל שכל זה מגיע להם כסוג של פיצוי מאחר שאת ההורים שלהם זרקו בדרום, באיזורים שהיו שוממים ורחוקים וההורים והסבים האשכנזים שלי (רק מצד אחד, כן?) קיבלו הכל על מגש של כסף במרכז הארץ.
בלי להתכוון יצא לי פוסט ארוך ומתלונן כשכוונתי הייתה בסה"כ להסכים ולהביע הזדהות עם הפוסט.
אהבתיאהבתי
גהה,
תודה על התגובה המעניינת. האמת היא שלא התכוונתי לשום מסר פוליטי בפוסט הזה. בדיעבד, אני רואה שאפשר למצוא משהו כזה. כן, לא לקקנו כאן דבש.
אהבתיאהבתי