בעלי המלאכה שארגנו את חיי

13 תשובות

זה לא רק שהם כבר נפטרו. זה בעיקר שהמהות שלהם נמחקה. הערכים המוצקים שעליהם הם נשענו. הערכים המוצקים שעליהם החברה נשענה.

נתחיל בסייד שהיה מגיע אלינו בקיץ כל שנה. אמא שלי לא ויתרה. בסיוד היא הייתה מוציאה החוצה את כל הבית. ואז, תאמינו או לא, היא הייתה שורפת על הפרימוס את מיטות הברזל (כן, מיטות סוכנות) שהיו לנו. כל זה בא לה מהחיים בעמק יזרעאל. חיים שהביאו פשפשים.

עם הסייד היה לה רומן קבוע. הוא היה סייד אמן, כזה שמצייר פרחים על הקירות. אבל אצלנו, הוא רק סייד את הכל לבן, היה עומד על הסולם ומספר סיפורים. אמי הייתה צוחקת. הכל, עד שבנו הבכור נהרג בקיבוץ דן. הם יצאו לחרוש, הסורים ירו. אז הסיפורים נהיו פחות מצחיקים. בכל זאת אני זוכרת אותו, גבר גבוה ונאה, עומד על סולם מסייד ומספר סיפור.

בעל המלאכה השני שתקוע בזיכרוני הוא הזגג שגר בגבעה שמעל הבית. גם הוא איבד בן, במלחמת השחרור. לא רק שהבן נהרג בקרב לטרון, הוא גם היה נעדר במשך חודשים. האמא שלו התחרפנה. האבא המשיך לעבוד, ורק סיפר לאבי שהם איבדו ילדים בימי המשבר הכלכלי בגרמניה. על כן אשתו איבדה את שפיותה. הוא המשיך למלא את משימתו, רכב כל יום על האופניים, כשערימת לוחות זכוכית על גבו. כשאני נזכרת בזה עכשיו, אני מתמלאת פחד. איך אפשר לרכוב ככה על אופניים, עם ערימת לוחות זכוכית על הגב.

בעל המלאכה השלישי הוא סיפור שמח יותר. זה היה הסנדלר האמן על יד המשרד שלי ברחוב אגרון. היום כבר לא צריכים סנדלרים אמנים, סוליות הנעליים עשויות מחומרים סינתטיים. אבל אז, סוליות של נעליים טובות היו עשויות מעור, תיקון יפה שלהן היה מאתגר. לסנדלר הזה הגיעו מכל העיר. הוא ישב במבנה קטן על יד בית משותף ברחוב לינקולן. זה בוודאי היה פעם מוסך למכונית של מישהו עשיר .

עכשיו, היה שם הסטודיו של האיש. פינת עבודה קטנה, ולצדה, כורסה למי שבא לקבל שירות. על הקירות, תמונות ותעודת מייסטר. מייסטר באירופה של אז, הוא לפחות כמו תעודת ב.א. של היום. כן, האיש היה מייסטר בסנדלרות, על כן תמיד הוא עמד בלוחות הזמנים שנקב לך. על כן, הוא ביצע עבודה מושלמת. הוא כמובן גם היה נחמד.

ואם הזכרתי בעלי מלאכה מייסטרים, אזכיר גם את חמי יוסף ז"ל, שהיה מייסטר בצילום מבולגריה. אני זוכרת באהבה את סיפור ההסמכה, שהיה מספר לנו וצוחק. הוא עבד מספר שנים, ואז ניגש לבחינה המקצועית. חברי הוועדה שאלו אותו מספר שאלות, ולסיום הקשו: אתה מגיע למקום עבודה חדש, שולחים אותך לנקות את השירותים, מה אתה עושה? יוסף, שנלחם על מחייתו מגיל 13, ענה: יש ברירה? אני מנקה. נכשלת, אמרו לו, מייסטר לא מנקה שירותים. בפעם הבאה, הוא כמובן ענה שהוא לא מנקה, וכך הפך למייסטר בצילום. יהי זכרו, וזכרם של כל המייסטרים, ברוך.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****

13 מחשבות על “בעלי המלאכה שארגנו את חיי”

  1. arikbenedekchaviv

    עולם שנעלם, שהתעורר לחיים במתפרות שמתמחות בתיקון או התאמת בגדים, סנדלריות.

    לענ"ד [לעניות דעתי] גם צבעים וסיידים אינם "סחורה נפוצה" ויום עבודה שלהם עולה הרבה כסף, ויש מי שמשלם.

    אמי ע"ה ריססה בפליט את מיטות הברזל, את פינות הבית, משהגיע האביב ופלש במלוא הכוח אל ביתנו.

    כתבת רחוב לינ קולן, רחוב אגרון והעפת אותי לירושלים של ראשית התבגרותי, לבת דודי המקסימה שעבדה במוזיאון המסים אחרי שנים רבות בשירות המדינה בשושו. נזכרתי בקונסוליה הצרפתית ובאחייני לומדים שם צרפתית. ומי ישכח את גן העצמאות, בריכת שלמה, בית הקברות הערבי.

    אהבתי

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    סיפור קשור.
    כשתגרשה בפעם השלישית בתוך 5 שנים הנכדה שאלה את סבתה: "איך את מחזיקה מעמד עם סבא כבר 60 שנה?"
    "בזמני כשמשהו נשבר, תיקנו אותו, לא זרקנו"

    אהבתי

  9. ywelis

    'מייסטר קלפקה', כמו שסבתי היתה אומרת…

    יש אגב עדיין סנדלרים בירוש'; יש 2 חנויות ברחוב אגריפס (שתיהם של רוסים-קווקזיים), ועוד אחד חביב בגומחה ברחוב עליאש. שווה לבקר כי הוא מכין על המקום, ובמחיר קל.

    דווקא נעליים טובות היום עדיין עשויות עור, ולרוב ניתן לתקן אותן במחיר סביר. יש אגב ביוטיוב סנדלר אחד שמדגים תיקונים ו*שיפורים* עבור צרכים מיוחדים (הגבהה, החלפת סוליה ועוד).

    אם הייתי סנדלר, הייתי עושה מכל זוג קרוקס סוליות ורפידות – יחזיקו שנים. לא מבין אין החברה הזו לא מוכרת זיכיונות לחומר הזה.

    אהבתי

  10. ywelis

    'החומר' נקרא 'קרוסליט' (כמו שאדמת הירח נקראת 'רוגליט'). אולי החומר הכי מוצלח שהאדם המציא לנעליים.

    אהבתי

  12. תמר בן יוסף מאת

    ywelis,

    נכון, יש סנדלרים פה ושם, אבל הם לא תופשים כזה מקום מרכזי. והנעליים אכן עשויות מעור. הסוליות בדרך כלל הן סינטטיות.

    אהבתי

כתיבת תגובה