בילדות שלי לא היו מחשבים, לא היו טלפונים סלולריים. על כן לא שיחקנו בכל המשחקים שמשחקים בהם עכשיו.  היו לנו שני משחקים שאני זוכרת: בנדורות ופורפרות. בנדורה בערבית, הלא היא עגבנייה. כך קראו לגולות זכוכית קטנות וצבעוניות, שאותן הרצנו על הקרקע, ובמצבים שונים (מי זוכר מה הם היו) זכינו או הפסדנו. הבנדורות הכי שוות היו ה'פרפריות', בנדורות שקופות עם פס זכוכית צבעוני בפנים.

היו לי די הרבה בנדורות עוד במקור. לא זוכרת מאיפה, כנראה קנו לי. המלאי גדל והתעשר מאד כשאחותי התחתנה עם גיסי. הוא הופיע יום אחד עם שקית בנדורות ענקית. בנדורות שהיו שלו בילדותו. כולן היו מטופחות ויפות. אבל אם תשאלו אותי, אני לא זוכרת ששיחקתי בהן. זה כנראה כבר היה סוף תקופת הבנדורות שלי.

אני זוכרת הרבה יותר את הפורפרות. אלה היו סביבונים מעץ, שמקור שמם בערבית פירושו להסתובב ללא הרף. הירושלמים משום מה קוראים להם פוררות. אלה לא היו הסביבונים הרגילים, שאתם לעתים רחוקות נתקלים בהם בחנוכה. אלה היו סביבונים מעץ, המופעלים על ידי חוט הנכרך סביבם. שיא גינס לסיבוב סביבון כזה הוא שעתיים ו-52 דקות. המשחק היה סיבוב הסביבון, והפלת הסביבונים שמסביבו. אבל לא זוכרת שביומיום שלנו הצלחנו לסובב פורפרה יותר מכמה דקות.

הפורפרות בדרך כלל היו עשויות בעבודת נגרות. היו לי כמה כאלו, עד שהגיעה הפורפרה ה-היא. אני לא זוכרת איך היא נפלה לידיי. היא הייתה הנכונה. היא הייתה מין גרעין של פרי, שתקעו לו בורג למטה, בדיוק באופן הנכון. היא הייתה קטנה, כהה, ובעיקר, מסתובבת בהתמדה והמון זמן. הייתי מטורפת אחריה.

עד שיום אחד שיחקנו פורפרות כמה ילדים מהשכונה. מעניין שאני זוכרת איפה זה היה. זה היה בקייץ, במקום של שלולית הענק בדרך לבית הספר. שיחקנו כמה דקות, ופתאום הפורפרה האגדית שלי נעלמה. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו. זו הייתה טרגדיה, קשה לי להעביר את התחושה ההיא עכשיו. במיוחד, שהיה ברור, שמישהו מהילדים – ילד מהשכונה שלי! – גנב לי.

בערב, אני זוכרת משום מה את הוריי ואותי יושבים בחדר השינה. אני בוכה ובוכה, הם לא יודעים מה לומר. זה נמשך שעות, ליבי היה שבור. וכן, זה היה סיפור האהבה הראשון שלי. סיפור כזה לא שוכחים.

****ברוכים הבאים לשוק החופשי רכישה ישירה, ביקורות על הספר, פרקים מתוך הספר****